"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד ויש עבד שרוחו מלאה חירות. הנאמן לעצמיותו – בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים – הוא עבד." (הרב אברהם יצחק הכהן קוק)
מה הקשר בין חירות פנימית לבין רצייה? אפשר וכדאי להתייחס לחרות פנימית בשני היבטים, שנראים לכאורה מנוגדים: חופש לִרְצוֹת וחופש מִלִּרְצוֹת. אתאר שני היבטים אלה, אציין סימני אזהרה לאפשרות של איבודם ואגדיר את הפעולה הנדרשת כדי לממשם, על אף הסכנות שבדרך.
חופש לִרְצוֹת
לכאורה אנחנו חופשיים לִרְצות, ועובדה שאנחנו רוצים הרבה: אוכל, בגדים, מכוניות, ספרים, בילויים, טיולים וכיוצא באלה. אבל האם אנחנו באמת חופשיים לִרְצות את מה שאנחנו רוצים, את מה שחשוב לנו באמת? נורמות חברתיות והתניות תרבותיות מכתיבות לנו פעמים רבות לִרְצות את מה שאחרים רוצים. הפסיכולוג והפסיכואנליטיקאי אריך פרום כתב בספרו הידוע "מנוס מחופש" שהחופש לבחור בחירות אישיות קשה לאדם, ולכן הוא בורח לקונפורמיות, להידמות לסובבים אותו באופן שבו הוא חי את חייו, כולל רצונותיו, רגשותיו ומחשבותיו. לפי פרום מדובר במצב מסוכן, משום שלמעשה הפרט סבור כי מדובר ברצונות, רגשות ומחשבות שלו עצמו, אך למעשה מדובר בהתאמה של הפרט לציפיות החברתיות. אנחנו רוצים את מה שהמשפיענים ברשתות החברתיות רוצים: צורת התנהגות, סגנון לבוש, אופי המוסיקה וכיוצא באלה. אנחנו רוצים דברים (בית, מכונית, בגדים) או רוצים להתנהג בצורות מסוימות (סוג בילויים, צורת דיבור, דעות) שיגרמו לנו לקבל משובים חיוביים מסביבתנו. כך אנו מחזקים את הדימוי העצמי שלנו, אך מאבדים את החופש לִרְצות את מה שבאמת נכון לנו.
סימני אזהרה לאיבוד החופש לִרְצות הם מילים מְרַצּוֹת שאנחנו חושבים או אומרים כמו "לא נעים לי", "הרגשתי אשמה", "חשוב לי להיות בסדר", "פחדתי שלא יאהבו אותי".
הפעולה הנדרשת כדי לִרְצות מתוך חופש פנימי היא כפולה: פעם אחת, לְפַנות מתוכנו רצונות שאימצנו בעבר בלי לבדוק ואנו לא מזדהים איתם יותר; ופעם שנייה, להקשיב לרצונות פנימיים אמיתיים, כאלה שאנחנו מרגישים שלמים איתם, ולתת להם מקום נכבד בתוכנו ובעשייתנו.
חופש מִלִּרְצוֹת
בעוד שהחופש לִרְצות עוסק בשאלה "מה ראוי לִרְצות?", החופש מִלִּרְצוֹת עוסק בשאלה "כמה ראוי לִרְצות?". גם כאשר הרצון נובע מערכים פנימיים, יש להיזהר מרצון עז מדי, שכן אז קיימת סכנה שהרצון ישלוט בנו במקום שישרת אותנו. נכון שלעתים עוצמת רצון גדולה יכולה להוביל למעשים גדולים, לתגליות נפלאות. אבל במרבית המקרים התמכרות לרצונות אינה מועילה, אלא להפך מזיקה.
אחד מעקרונות החיים החשובים, המופיע הן בתפישה הבודהיסטית שנולדה בהודו והן בגישה הפילוסופית הסטואית שנולדה ביוון, הוא עקרון השינוי. "אינך יכול להיכנס לאותו הנהר פעמיים" היא אמרתו המפורסמת של הֵרַקְלֵיטוֹס, הפילוסוף היווני הקדום. "כל מה שמטבעו להתהוות מטבעו גם להיפסק" לימד בודהא. כלומר, אין טעם בניסיון להיאחז, להחזיק בעוצמה, ברצונות לדברים שיהיו לנו, למי שנהיה, למה שיהיה לנו ביחסים עם אנשים. הניסיון להיאחז גורם לסבל, כי או שנתאכזב כשלא נשיג את מה שאנחנו רוצים, או שנתמכר למה שנשיג, ומיד לאחר שהוא יחלוף, כי זו תכונתו של העולם, נרצה עוד. וגם זה סוג של לרַצות, ריצוי פנימי: אנחנו מנסים לרַצות את הרצונות שלנו! אין זה אומר שיש להמעיט ברציות, אלא שיש להמעיט בתלות שלנו ברציות אלה.
סימני אזהרה לאיבוד החופש מִלִּרְצוֹת הם מילים תלותיות וממכרות שאנחנו חושבים או אומרים, כמו "אני חייב את…", "בלי זה אין לי סיכוי", "אין לי חיים בלעדיו/בלעדיה", "רק אם אשיג את זה, אהיה שווה/ ראוי".
הפעולה הנדרשת כדי להיות חופשיים מִלִּרְצוֹת היא לאמץ את מידת המתינות בקשר לרצונותינו, על פי הגישה הסטואית, ולשחרר כל היאחזות ותלות ברצונותינו, על פי הגישה הבודהיסטית.
לסיכום, לחופש פנימי, בהקשר של רצייה, יש שני היבטים: חופש לִרְצות, בתנאי שנרצה את מה שבאמת חשוב לנו, וחופש מִלִּרְצוֹת, כלומר שנרצה בצורה מתונה, מידתית, ללא תלות והתמכרות.
"אדם נעשה חופשי, לא באמצעות סיפוקה של התשוקה, אלא על ידי הימנעות ממנה"
(אפיקטטוס, פילוסוף יווני סטואי בימי האימפריה הרומית)
