[אמא]

שלום חיים,
בתי הצעירה בת שנתיים ו-3 חודשים, ילדה רגישה, לאחרונה חווה רגרסיה בהתנהגות בבית ובגן. היא שוהה בגן עם עוד 15 ילדים בני גילה וקטנים יותר. עברה קליטה לא קלה בתחילת השנה, מלווה בבכי רב. אותו בכי נשמר בהמשך רק לדקות הפרידה ובשאר היום נהנתה ופרחה. לפני כחודש היתה חולה ומאז חזרה לגן חלה רגרסיה בהתנהגותה, אשר מעבר לקושי בפרידה, מאופיינת בבקשות לאורך כל היום ב"ידיים", בצורך בטיפול צמוד המלווה בבכי רב בשעת האוכל (מבקשת לשבת בעגלה של קטנים ושיאכילו אותה), בנוסף צורך בהיצמדות למטפלת כזו או אחרת בכל המעברים – מאוכל למשחק, ממשחק ליציאה לחצר, בעת ישיבה למפגש, הליכה לישון, קימה מהשינה החלפת טיטול וכיו"ב. עפ"י הגננת כשהיא נזכרת שאני איננה היא מתחילה לבכות בכי מר, וכמו שהבכי מופיע, כך הוא גם חולף ברגע. אותו הדבר קורה עם מטפלות – כאשר אחת מחזיקה אותה או מטפלת ואילו אחרת יוצאת מהחדר היא לעתים בוכה שרוצה את זו שיצאה. עם זאת בעת מפגש, קריאת סיפור והפעלות (בעיקר בעלות אופי פעיל) היא נכנסת חזק לתוך הפעילות, משתתפת ופעילה מאד, תורמת ונראית מאושרת. במקביל, בבית רגישות מוגברת, מתבכיינת בכל הזדמנות על אף ששפתה התפתחה בחודשים האחרונות והיא יודעת להתבטא מאד יפה. מורגש כאילו היא נמצאת באופן תמידי באיזו חרדה (חרדת נטישה כלשהי) – כמעט לא קורה שאני יוצאת מהחדר (לשירותים או אפילו כשעוברת לרגע להניח משהו בחדר אחר) והיא נשארת רגועה, היא נלחצת ומתחילה לבכות "אמא, אמא" באופן שלא נראה כבר תואם לגילה. הדבר קורה לא רק איתי, אלא גם עם אביה – לדוגמא, בשבת היינו אצל הסבים, מקום שהיא מאד אוהבת להיות בו. כשאביה ירד רגע לשים משהו באוטו היא פרצה בבכי מר "אבא, אבא", ולמרות שהיתה מוקפת בי ובהוריי עם המון תשומת לב ואהבה, ולמרות שהסברנו מראש שאבא יוצא לרגע ותיכף חוזר, נראה כאילו היא חוותה את הפרידה כמשהו נצחי. בנוסף בלילות שנתה קלה למדי, גורמים אפילו קלים שמפריעים לה במהלך היום יכולים "לגמור" לה את הלילה (כמו נזלת או עקיצות מגרדות). לאחרונה מתעוררת לעתים קרובות בבכי רב, לעתים מלווה בצעקות "לא רוצה" ואחרות כשרוצים להרגיעה היא מתנגדת בתחילה, משתוללת ומרביצה עד שנרגעת וחוזר חלילה. עם זאת בבית כמו בגן, גם כאן בעת משחק משותף, קריאת סיפור או בעת צפיה בקלטת היא מאושרת ושמחה מאד. אציין שרגישותה מורגשת מאז היתה קטנה וכשהיתה בת חודשים ספורים בלבד הרופאה (שהיא בעיניי הרבה יותר מרופאה ובעלת זווית ראיה רחבה) אמרה בזהירות רבה כי היא רואה סימנים לקושי בוויסות חושי, אם כי "אינני יכולה לקבוע זאת בגיל כזה ואנחנו נעקוב ונראה". מאז אנחנו אכן עוקבים ומטפלים בזהירות בכל קושי שעולה, אך זוהי הפעם הראשונה שהקושי נראה משמעותי ואיננו יודעים כיצד לפעול. אשמח לעצתך.

דיון

[חיים עמית]

שלום אמא,
נראה שאתם קוראים נכון את התמונה: החזרה לגן אחרי המחלה היתה טראומטית עבור בתכם, לאחר קשיי קליטה בגן, ולאור רגישותה המוגברת.
נראה שכדאי לשים דגש בהתייחסות שלכם לתהליך הפרידה ולתהליך החזרה. לשניהם יש להקצות זמן, גם אם זה קשה, להרבות במגע גופני אישי, על מנת ליצור תחושת ביטחון. יש לשער שלאט לאט בתכם תירגע ותחזור לשגרה, רגישה אמנם.
בברכה,
חיים עמית

[אמא]

שלום חיים ותודה על תשובתך. בפרספקטיבה של כמה שבועות מאז הקושי שתיארתי כאן, לקח עוד כשבוע ואח"כ היתה אכן הקלה במצב, עם זאת ישנה רמה מסויימת של לחץ קבוע שקיים בסיטואציות קבועות ואינו חולף כמו התעוררויות תכופות בלילה מלוות בבכי.
אך הב המרכזי – הבוקר שיתפו אותי הגננת וצוות המטפלות בגן על קושי גדול שחווה הילדה כאשר נסגרת דלת. הגן מכיל 2 קבוצות גיל ומהלך היום מתבצעות כמה פעמים הפרדה ל-2 קבוצות לצורך פעילויות שונות, אוכל וכו'. בגן 2 חללים מרכזיים בהם נמצאים הילדים וביניהם יש דלת. בכל פעם שסוגרים את הדלת לצורך ההפרדה היא נכנסת למצב של לחץ ובכי, כזה שלפעמים מפריע לה רק בתחילת הפעילות ולעתים מחרב את כולה הדבר למעשה מקשה מאד על השתלבותה בחלק מפעילויות היום. הן מתארות חרדה, כאילו משהו שאינו בשליטתה מתרחש מאחורי הדלת ולא נותן לה שקט. דברים אלה התחברו לי מאד עם התנהגותה בבית בכל פעם שמישהו נכנס לשירותים/אמבטיה, דבר שממשיך. הגננת אינה מכירה את הדפוס הזה מניסיונה בעבר ושאלתי – האם מוכר לך? מה דעתך. כיצד נוכל לפעול על מנת להקל עליה? תודה!

[חיים עמית]

אכן, מדובר על תופעה חריגה למדי. במה בתך היתה חולה לפני חודש וחצי? כמה זמן נמשכה המחלה? מי טיפל בה בתקופת המחלה ובמה זה היה כרוך?

[אמא]

היו לה כמה מחלות חורף שנצמדו זו לזו, לא משהו שנראה חריג. בילתה איתי בבית. לאחר כל מחלה חזרה לגן, אך חלק מהימים נקראנו לאסוף אותה בגלל בכי מרובה, שלא ניתן להרגיע. בנוסף היו לנו פרעושים בבית והיא היתה כולה עקוצה, מה שגרם כמובן לאי-נוחות רבה (אצלה כל אי-נוחות קטנה, לרבות נזלת והפעות יומיומיות אחרות, מפריעה מאד את שלוותה). מבחינת ליווי רפואי מקצועי – עפ"י רוב אנחנו לא ממהרים לרוץ לרופאה, עם זאת במהלך תקופה זו ביקרנו 3 פעמים. בדיקת הרופאה היתה בסדר ולמעט סירופ לליחה לא נרשם לנו דבר.

[אמא]

בכל זאת כמה הסתייגויות לדבריי הקודמים: רוב הזמן הילדה שמחה ומאושרת, משתפת פעולה, משחקת יפה עם עצמה ועם חבריה. מעבר לזה, לפני כשבוע כשהיתה עם אביה לבד (בלעדיי יום שלם) הוא בדק את תגובתה באופן מכוון והרבה לצאת מהחדר, לדבריו הגיבה בצורה "נורמלית" לחלוטין ולא היתה מבוהלת כלל. באופן כללי תגובתה מועצמת יותר בנוכחותי לעומת נוכחותו. אני תוהה אם משהו בהתנהגותי מפעיל אותה, עם זאת מודעותי לכך גבוהה מאד ואני חושבת שאני נוהגת ברגישות רבה כלפי הנושא, אדרבה כאשר הדבר קורה גם בגן עם כל הצוות.

[חיים עמית]

בואי נדבר רגע על עניין הפרעושים. כמה זה זה נמשך, ולמה הכוונה שהגיבה באי נוחות רבה? האם זה הפחיד אותה? האם הסברתם לה מה קורה לה?

[אמא]

הפרעושים הגיעו רק לקראת סופו של אותו חודש, כך שהצטרפו למגוון הסיבות שהקשו עליה. הרגרסיה החלה עוד קודם. בכל מקרה, ברגע שגילינו אותם טיפלנו באופן מיידי ולכן למזלנו זו היתה סאגה קצרה. הילדה לא מודעת לקיומם של הפרעושים – היא לא שמה לב אליהם ואנחנו לא הפנינו אליהם את תשומת לבה, כך שלא חוותה שום פחד מפניהם. הדבר הסתכם באי-נוחות מאחר וחלקים נרחבים בגופה היו עקוצים ומגרדים במשך כשבוע וחצי. לתלונותיה "יש לי פצע מגרד" בד"כ השבתי "נכון, יש לך פצע וזה לא נעים, לכולנו יש לפעמים פצעים – הנה תראי גם לאמא יש פצע, אנחנו נשתדל לא לגרד והפצעים יעברו מהר". הדבר הרגיע אותה והיא עברה הלאה.

[חיים עמית]

ובכן, לאחר בדיקה יסודית יחסית למדיום זה, נראה לכאורה שאין לכם סיבה לדאגה מיוחדת, ואנו חוזרים להמלצה הראשונית שלי להתייחס לקשיי הפרידה של בתכם בצורה רגועה. בהתאם לכך יש גם להרגיע את הגננת. מדובר ככל הנראה בילדה נבונה מאוד, שמסוגלת לדמיין מעבר למקובל לגילה, ומכאן פחדי היתר.

[מאת]

תגובות