[גבי]

שלום

אני רציתי להיות תמיד אבא טוב ,אבל כשאין נסיון לפני זה
זה פשוט קשה,בפרט לי כשנולד לנו תאומים היה לי מאוד קשה
לתת לילדים תחושת ביטחון להם הם זקוקים, תמיד כשלילד היה
קשה משהו, ציפיתי שיפתור את זה בעצמו, אם זה בחברה ואם זה
במשימות יומיות,למרות שאשתי נתנה להם המון אהבה אני הייתי רוב זמן עם
הילדים,איך שהוא אני מכה על חטא ומכיר היום בטעות שלי,אבל היום הילדים
כבר בני עשר, ועם בן אחד שלי אני פשוט לא מצליח לתקשר כפי שהורה אמור
לתקשר,וגם לו קשה ,נוצר מצב שגם אם אני יוצא איתו לטיולים
הוא יעדיף להיות בשקט כל הטיול חוץ מפה ושם כמה מילים,
יש אווירה מתוחה בינינו כמעט כל הזמן,ומה שמוסיף עוד לאווירה הזאת,
זה שאני מנסה לפצות אותו על הרגשות האשמה שלי וזה לא עוזר, חוסר
התקשור בינינו ממש מעיק לי וקשה לי לשלוט בזה, יש לציין שבבית הספר
הוא נחשב לחברותי [אולי קצת מהשקטים בכיתה] ומצטיין בלימודים.
אני יודע שהילד היה אמור לפרוח כי לפעמים הוא ממש פורח ומלא אנרגיה,
אבל בדרך כלל לא,
האם המצב עדיין הפיך? האם בגיל עשר,אפשר עדיין להעניק לו תחושת ביטחון
שכמעט ולא היה לו ממני במשך הזמן? האם יש סיכוי לשפר את התקשורת בינינו?
הענין הזה פשוט מטריד אותי מאוד .

אני יודה לך על כל עזרה

דיון

[חיים עמית]

שלום גבי,
בוודאי שלא מאוחר מדי, ויש סיכוי לשיפור התקשורת ביניכם, במיוחד עם מודעות כל כך גדולה שלך.
אני מבין שאתה מרגיש אשם על כך שלא הענקת לילדיך תחושת ביטחון ואתה קושר זאת לציפיות שלך מהם לפתור בעיות בעצמם כשהיה להם קשה. האם אתה חושב שיש סתירה בין הדברים? האם אי אפשר לתת לילד תחושת ביטחון ועדיין לצפות שיפתור בעצמו בעיות? למה אתה מתכוון בתחושת ביטחון? אתה גם מציין שרוב הזמן אתה היית עם הילדים. הכיצד?
בברכה,
חיים עמית

[גבי]

שלום עמית

לשאלתך "האם אי אפשר לתת לילד תחושת ביטחון ועדיין לצפות שיפתור בעצמו בעיות?"
יתכן מאוד שאפשר ,הלוואי וזה היה המצב והייתי יכול,אבל המצב היה שלא נתתי להם שום תחושת ביטחון ורק ציפיתי שידעו להתנהג כפי שצריך לבד,וכשהם לא ידעו לא דילגתי אלא הערתי להם, וזה עוד יותר הרהר להם את תחושת הביטחון, המצב כיום מאוד מתוח בינינו שאני לא יודע איך להתחיל להעניק להם תחושת ביטחון [דהיינו, במקום שירגישו שיש להם אבא תומך שדואג להם הם יודעים שיש להם אבא שרק מצפה מהם],כשאני יוצא לטיול והילד לא מדבר איתי משך כל הזמן זה הורס לי את הטיול והילד מרגיש את תסכולי ממנו,ושנינו חוזרים הביתה מתוסכלים וממורמרים.
לשאלתך השנייה, "אתה גם מציין שרוב הזמן אתה היית עם הילדים. הכיצד?"
זה היה המצב,
ושוב, אני יעשה את הכל לו רק יש סיכוי להציל את המצב

אני מודה לך

[חיים עמית]

שלום גבי,
בסדר, אני מבין שהיה מאוד חסר ביחסים בינך לבין ילדיך החלק של האבא התומך, זה שמקבל אותם כמו שהם, ללא ציפיות. נכון?
אם היית רוב הזמן עם הילדים, כנראה שהענקת להם דברים רבים נוספים, מלבד מה שהיה חסר: ביטחון. האם תוכל לציין שלושה דברים כאלה?
לגבי בנך בן העשרה שאתה מתקשה לתקשר איתו. האם הוא לא מדבר רק איתך? אם היה יוצא לטיול עם אמו, אתה חושב שהיה מדבר בצורה משמעותית יותר? האם עם האח השני המצב שונה?
בברכה,
חיים עמית

[גבי]

שלום עמית

ביקשת שאציין שלוש דברים שכן הענקתי להם.
הייתי מאכיל אותם, לפעמים מצחיק אותם,לפעמים קונה להם משחקים.
לגבי שאלתך
"לגבי בנך בן העשרה שאתה מתקשה לתקשר איתו. האם הוא לא מדבר רק איתך?"
האמת כשמצב רוחו ירוד או בגלל שהאווירה בבית לא זורמת בגללי, או בגלל משהו אחר שאני לא יודע,הוא לא מתקשר גם עם אשתי,
עם האח השני המצב קצת יותר טוב,
האמת שלילד שלי יש ניואנסים ומרגיש מיד אם יש לי ציפיות ממנו או לא,
ומרגיש את המצב המתוח שלי עליו,למה לא? טבעי ביותר שארצה להיות בקשר טוב איתו ושיזרום איתי וכשזה לא קורה אני נמתח וקופא על המקום,והוא מרגיש את זה מיד,
זה מתסכל מאוד, כי אני מכיר את הילד ואני יודע שיש לפעמים תקופות קצרות שהוא פורח, משתף אותי, חברותי,זורם עם כולם,ופשוט כיף ופתאום מגיע יום, אולי בגלל מעידה מצידי או משהוא אחר,שהילד לא משתף. לא זורם איתנו, ולא פורח,והמצב לא חוזר לקדמותו,
אני נורא מפחד אם נאמר שזה בעיה רגשית כי אני פשוט לא יודע איך לעבוד בנושא
זה ומה צריך לעשות.
מאידך כשאני זורם הוא גם זורם אבל אני לא זורם כי הוא לא זורם.
מקווה שהבנת אותי

אני מודה לך על התייחסותך

[חיים עמית]

שלום גבי,
יש לך הרבה רגשות אשמה על כך שלא מספיק זרמת עם ילדיך, שהיו לך מהם יותר מדי ציפיות, על אף שכנראה הענקת להם המון. אוכל, צחוק ומשחקים: כמה ילדים זוכים בכך מאבותיהם כשהם צעירים?
בכל מקרה, אתה מתאר שני מצבים ביחסים ביניכם: כשהוא זורם, אתה זורם, ואז גם הוא ממשיך לזרום. כשהוא לא זורם, אתה לא זורם, והוא עוד יותר לא זורם. הבנתי נכון? הבעיה, בעצם, מאוד ממוקדת: הרגעים, המצבים, שבהם בנך מרוחק, עם מצב רוח אולי, לא מדבר, ושם קשה לך. קשה לך לקבל את רגעי אי הזרימה שלו, ואז אתה במעגל קסמים עם עצמך של רגשות אשמה, כעסים ושיתוק. הבנתי נכון? אם כן, האם אתה כבר יכול להתחיל לראות את האור בקצה המנהרה?
בברכה,
חיים עמית

• התגובה הזו עודכנה לפני לפני 10 שנים, 8 חודשים ע"י חיים עמית.

[גבי]

שלום עמית

טוב הגדרת את הבעיה
הבנת אותי מאוד נכון,
אני רואה אור בקצה המנהרה בעובדה שהבנת אותי נכון,
אם יורשה לי לשאול האם המצב פתיר?
כי מעגל הקסמים הזה הולך אחרינו לכל מקום, ומפגשים וטיולים שאמורים להיות
חוויה הופכים לסיוט.

תודה על התייחסותך

[חיים עמית]

שלום גבי,
בוודאי: מה שלכאורה נראה תלוי בילד – אם הוא לא זורם, אני לא זורם למעשה תלוי בך – אם אני זורם, הוא זורם! כלומר, יש כאן עבודה שלך עם עצמך, ואם תצליח לעשות אותה, לשחרר רגשות אשמה מיותרים ומזיקים, גם בנך יוכל לשחרר, ולהתנהג בצורה חופשית יותר. אבל, וזו הנקודה החשובה, פירושו של דבר, קודם כל, להיות מסוגל לקבל את אי הזרימה שלו, את השתיקות שלו, בלי להילחץ, בלי להיכנס למתח, בלי להרגיש עומס רגשי מיותר.
בברכה,
חיים עמית

[גבי]

שלום

אני מודה לך על התייחסותך עד כה,
עוד שאלה קטנה,
אתה כותב שאני אמור להיות מסוגל לקבל את אי הזרימה שלו וכ"ו בלי להילחץ,
אם אני לא מצליח ואני נלחץ אוטומטית? זה גם בסדר שאני ישחק אותה לא נלחץ
למרות שהילד מרגיש שזה משחק? כי הלחץ שלי הוא אוטומטי

תודה לך

[חיים עמית]

שלום גבי,
אתה קורא לזה משחק, ואני אומר: להתאמץ. האם זה הדבר היחידי שאנחנו מתאמצים עבור ילדינו? אתה מתמודד עם הלחצים הפנימיים שלך, ולאט לאט לא תצטרך "לשחק", אלא זה יהפוך לחלק ממך. אמור לעצמך: "קשה לי, אבל אני מבין שזה חשוב". אמור בחוץ: "אני מבין שלא מתאים לך עכשיו לדבר, זה בסדר. כשתרצה, אני כאן". אינך משחק! אינך משקר!
בברכה,
חיים עמית

[גבי]

שלום עמית

אני מודה לך מאוד,
מאמין ומייחל שהמלצותיך יעזרו לי.

גבי

[חיים עמית]

שלום גבי,
אני בטוח שתצליח להתקדם. אתה מוזמן לשתף אותנו בהמשך.
בברכה,
חיים עמית

[מאת]

תגובות