להיות נבוט

הדיון הזה מכיל 20 תגובות, ויש לו 2 משתתפים, והוא עודכן לאחרונה ע״י  חיים עמית לפני 2 חודשים.

מוצגות 21 תגובות – 1 עד 21 (מתוך 21 סה״כ)
  • מאת
    תגובות
  • #17705 תגובה

    גלי

    חיים שלום.
    נהנתי מאוד מההרצאה הראשונה שלך.
    אני אמא לילד בן 9, ילדה בת 6 ועוד פעוטה בת שנה וחצי.
    להיות אמא לשלושה ילדים שאחת מהן היא בת שנה וחצי, מפגיש אותי עם מצבי עייפות ולחץ רבים.
    אתמול נסעתי עם שלושתם לשלל החוגים של שני הגדולים והייתי צריכה להתמודד עם שעתיים וחצי מעייפות מאוד.
    כשחזרנו הביתה בני הבכור לא הפסיק לבקש ממני משהו והמשיך ללחוץ ולא הרפה גם כששמתי לו גבול ברור, זה הביא אותי עפ”י הגדרתך להיות הורה נבוט: כעסתי, התעצבנתי, צעקתי, נגמרה לי הסבלנות לכולם.
    לעיתים אני מגיעה למצבים כאלו ומרגישה אח”כ מאוד לא טוב עם עצמי וגם חוששת להזיק רגשית לילדי.
    ברגע האמת לא פשוט לעצור והייתי שמחה לקבל כלים לרגעים האלו וגם לאלו שלפני.
    תודה.

    #17712 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    שלום גלי,
    תודה על שאלתך החשובה. אני משוכנע שהורים רבים המשתתפים בקורס זה יכולים להזדהות איתה. יש כל כך הרבה רגעים כאלה בהורות שאנחנו מאבדים שליטה והופכים להיות “נבוטים” או “סמרטוטים”. ואנחנו כואבים, יותר את כאב ילדינו הניזוקים מחולשותינו מאשר את כאבנו שלנו. את שואלת מה יעזור לנו לעצור ברגעים אלה? אכן, שאלה נכבדה. כתבתי בעבר סדרת מאמרים ל-YNET בשם “הרגעים הכי קשים בהורות”. אני מפנה אותך למאמר אחד שרלוונטי כאן במיוחד, המתפרסם באתרי “עמית בעין החורש”: “למצוא את הגליקוגן בהורות”: http://amithaim.com/2014/04/23/regaim-kashim-glikogen/.
    אחרי שתקראי מאמר זה, אבל אפשר גם לפניו, נסי לחשוב עם עצמך ולשתף אותנו כאן, מה עוזר לך להתחזק ברגעים הקשים שלך בחיים? מהו הדבר שכל כך חשוב לך שאם את חושבת עליו, כל השאר הופך להיות פעוט ערך?
    אני מבטיח לך לא לכחד ממך כאן את רעיונותיי בעניין. פשוט נעשה זאת בדרך אחרת, מעט ארוכה יותר, אבל מעניינת ועשירה. שהרי פעמים רבות הדרך הארוכה היא הדרך הקצרה…!
    בברכה,
    חיים עמית

    #17725 תגובה

    גלי

    היי חיים.
    ברגעים הקשים אני נושמת עמוק, לפעמים אני קמה ועושה משהו אחר (משנה את הסיטואציה) ואומרת לעצמי שהמטרה היא ארוכת טווח, כלפי העתיד, שהם יגדלו להיות אנשים טובים.
    זה מתחבר לי עם מטרות ההורות שלי, שהילדים שלי יהיו חזקים ובטוחים בעצמם, בעלי חשיבה עצמאית ולא צייתנים כמו בעלי כבוד לבני אדם בכלל ולמבוגרים מהם בפרט.
    ואז באמת ההתמודדות עם הסיטואציה הקטנה והרגעית מתגמדת לנוכח העתיד אליו אני שואפת עבורם.
    מה שמחליש אותי בסיטואציות אלו שאלות של ייאוש, האם אנחנו בכיוון הנכון וזה מאוד מחליש אותי, איך בעצם אפשר לדעת שאתה והמשפחה שלך בכיוון הנכון?
    לילה טוב.

    #17726 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    הי גלי,
    מעולה! מצאת את הגליקוגן שלך בהורות, והוא אכן משובח מטרות ארוכות טווח ראויות עוזרות לנו ברגעי משבר ולחץ. כשאנחנו מזכירים לעצמנו מה באמת חשוב לנו, קל לנו לוותר על רגשות פגיעה וחוסר אונים, בהורות ולא רק בהורות. האם הבנתי אותך נכון, שלאחר שהבהרת לעצמך את המטרות שלך בהורות – ביטחון עצמי של הילדים, חשיבה עצמאית וכבוד לבני אדם – את מתלבטת האם ההתנהלות היום יומית שלכם כמשפחה היא באמת לאורן של מטרות אלה? האם אני מבין נכון שלעתים יש לך הרגשה שלא כך הדברים ואת מתייאשת?אם הבנתי נכון, אשמח אם תשתפי אותנו בדוגמה אחת או שתיים כיצד זה קורה. אם הבנתי לא נכון או לא מדויק, את מוזמנת לתקן אותי.
    שבת שלום,

    #17729 תגובה

    גלי

    היי חיים
    הבנת נכון.
    אני שואלת את עצמי איך בעצם אתה יודע שאתה בכיוון הנכון לאור המטרות שלך.
    לעיתים הייאוש נמצא במקום בו יש ספק ואתה שואל את עצמך האם אתה פועל נכון, כי הפעולה שלך לא מביאה לשינוי בסיטואציה או בהתנהגות.
    למשל כשהבן הבכור שלי מתפרץ, מתעצבן וכועס, כשאני מנסה לדבר איתו על נושא שפחות נוח לו או כשעוברת שבת מתישה בה יש כל הזמן מריבות וכעסים, כשנמאס לי ולבעלי כבר להעיר להם, כי הם לא מקשיבים (הגדולים כמובן) וזה חוזר על עצמו שוב ושוב.
    הבן מציק, כועס ומרביץ. הבת צורחת, נעלבת ובוכה.
    אני אוסיף שאחד הדברים שהכי חשובים לי הוא הקשר בינהם, שיאהבו אחד את השני ויהיו חברים טובים. אז התסכול גדול יותר כמובן.
    תודה

    #17733 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    הי גלי,
    אם כך, הקושי שלך, הטבעי והמובן, הוא שיש פער בין המטרה הראויה, למשל הקשר הטוב בין האחים, לבין ההתנהגות היום יומית, שהיא רחוקה מאוד מלהתקרב למטרה. דווקא כאן מתבטא כוחה של המטרה, כדברי הפילוסוף הידוע ניטשה (שצוטט אחר כך על ידי הפילוסוף היהודי הנודע ויקטור פרנקל): “מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יוכל לסבול כמעט כל איך”. ובכל זאת, כדי לחזקך יותר בדרך החינוכית הקשה אך החשובה, אני מציע שנבחן עכשיו ביחד לא את המטרה, שהיא כאמור ראויה, אלא דרכי הביצוע שלכם. יתכן שאתם פועלים כהלכה ומדובר על תהליך טבעי שייקח זמן. פירותיו ייראו בזמנים עתידיים. אבל, אולי אתם יכולים להיות יותר יעילים בביצוע. בלשון המנהיגות ההורית, הבה נבחן עכשיו לא את המה, המטרה, אלא את האיך, המיומנויות.
    האם תוכלי לתת לי שתיים שלוש דוגמאות כיצד אתם בפועל מנסים למממש את המטרה הראויה של בניית הקשר בין האחים שיאהבו אחד את השני ויהיו חברים טובים?
    בברכה,
    חיים עמית

    #17740 תגובה

    גלי

    אנסה לתאר ככל יכולתי.
    אני מעודדת אותם לדבר אחד עם השני, אם אחד העליב ופגע והם באופן אוטומטי פונים אלי, אני מנסה להחזיר אותם לשיח בינהם, כמו: ” נשמע שממש נפגעת, אולי תגידי לו שנפגעת ממה שאמר לך?” בסגנון הזה ואם זה לא מצליח, אז לעשות את זה איתם, כמו: “ע אומרת שאמרת לה… וזה ממש העליב אותה”.
    אני ובעלי לאחרונה משתדלים פחות להתערב במריבות שלהם ואם כן, אז לא לבחור צד ולא להחליט שמישהו אחד היה לא בסדר (למרות הקושי העצום שקיים).
    ובנוסף להתפעל מרדכי הקרבה בינהם ולתמלל אותם עבורם.
    הדבר הכי מקסים שקיים אצלנו הוא החיבור שהבת הקטנה יצרה עבורנו, הם ממש אוהבים אותה ומתרפקים עליה והיא לפני השינה, עוברת אחד אחד לנשיקה וחיבוק וזה רגע של קסם.
    הבעיה העיקרית עבורי היא שהבן הבכור הוא מאוד דומיננטי, תחרותי וחזק ולרוב ההתנהגות שלו מלווה בהצקות, הבהלות, עלבונות, מתחבר לקטנה כדי להיות נגד אחותו וכל הערה שלנו לגביו, מלווה בכעסים, העלבויות, צעקות. אם הוא לא מקבל משהו, הוא לא נותן לאחר לדבר וממש נכנס להתקפה.
    הבת האמצעית נוטה לוותר, להיעלב, לסגת, לבכות דרך קבע ולא עומדת על שלה, לא רק בבית, גם בגן. גם היא מנסה למשוך את הקטנה לברית איתה מול אחיה. גם היא, אם אנחנו כועסים עליה, נורא נפגעת, צועקת ובורחת לחדר שלה.
    לעיתים ימי שבת פשוט נראים ככה, סיוט מתמשך…
    מקווה שהצלחתי לתאר, גלית.

    #17741 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    יכולתך טובה… הצלחת לתאר מצוין כיצד אתם משתמשים במספר מיומנויות מנהיגות: ניהול דיאלוג (“נשמע שממש נפגעת, אולי תגידי לו שנפגעת ממה שאמר לך?”), שותפות הורית (“אני ובעלי לאחרונה משתדלים פחות להתערב במריבות שלהם”), העצמה (“ובנוסף להתפעל מרדכי הקרבה ביניהם ולתמלל אותם עבורם.”). אני מתאר לעצמי שאתם גם נותנים מעצמכם דוגמה אישית טובה, הלא כן?
    הבעיה שלכם אינה, לכן, בחינוך שאתם נותנים ליחסים טובים בין האחים. אני משוכנע שהערכים שאתם מחנכים אליהם כל כך טוב יופנמו במהלך הדרך. הבעיה שלכם, ואת כותבת זאת בפירוש, היא הקושי להציב גבולות להתנהגות התוקפנית של בנכם הבכור. יש לה ביטויים רבים ואחד מהם, הכואב לכם במיוחד, הוא בהתנהגותו התוקפנית כלפי אחותו. מה דעתך על מיקוד מחדש זה, שהוא כבר מספר שתיים או שלוש בדיאלוג בינינו?

    • התגובה הזו עודכנה לפני לפני 3 חודשים ע"י  חיים עמית.
    #17749 תגובה

    גלי

    חיים שלום.
    אני מקבלת את האבחנה שלך.
    מיקום מחודש זה מקל עלי מאוד, כי כך אני יודעת לאן להפנות את האנרגיות שלי.
    אם כך, זה נושא של הצבת גבולות, שאני ובעלי צריכים להתמקד בו.
    האם יש לך המלצות עבורנו בנושא זה?
    גלית.

    #17750 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    נכון. אם מתחילים ללכת לכיוון הלא נכון, רוב הסיכויים שגם נגיע למקום לא נכון… לכן, אני כל כך מתעקש על הבהרת המטרות שלנו בהורות, משהו שבדרך כלל הורים מדלגים עליו.
    עכשיו אנחנו מתחילים אופרה חדשה, הצבת גבולות! לא מדובר על ילד בגיל הרך, בנך כבר בן 9, אבל העקרונות של הצבת הגבולות דומים בכל גיל.
    אז בואי תספרי לנו קצת על מה הגבולות שאתם מציבים במשפחתכם, כיצד אתם אוכפים אותם, ולמה כל כך קשה לכם לעשות זאת עם בנכם הבכור.

    #17759 תגובה

    גלי

    היי חיים, לא סתם לקח לי זמן לענות על השאלה שלך…
    חשבתי קצת על נושא הגבולות אצלנו בבית והבנתי כמה דברים.
    בגיל של ביתי בת השנה וחצי, אין לי בעיה להציב גבולות, בכי והצגות דרמטיות שילדים בגיל הזה בדרך כלל עושים, לא מפעילים או מפחידים אותי ולכן מאוד ברור לי איך להציב את הגבולות בגיל זה.
    בגילו של בני בן ה9 וגם ביתי בת ה6, אני חושבת שהגישה או היחס שלי משתנים….
    הגבולות אצלנו בבית:
    מותר ממתק אחד ביום אחה”צ – אבל אם יש מסיבה/מחלקים לכולם/יציאה משגרה – אז יש גמישות.
    אסור מסטיקים או סוכריות על מקל – הילדים שלי יודעים לסרב לכך.
    לגדולים מותר מסכים אחרי א.ערב ומקלחת, לא יותר משעה – בסופו שבוע יש גמישות.
    צריך לאכול סלט בארוחת ערב.
    אסור להיות אלימים בשפה ובהתנהגות.
    אנחנו אוכפים אותם בדיבור והגיון, מסבירים למה ומזכירים.
    הקושי הוא בשעה בה יש התלהבות יתר, שעמום או התרגשות, ההצקות גוברות, העצבים של כולם עובדים וחוסר ההקשבה פועל. אז הרבה פעמים מגיעים למצב של צעקות, איומים והתנהגות ממש מעצבנת.
    הכי מעצבן הוא ההתחכמות והזלזול שמגיעים עם הגיל הבוגר.
    תודה ושבוע טוב.

    #17760 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    שלום גלי,
    אני מאוד מעריך את יכולתך להעמיק ולחשוב ולהבין. אני קורא לזה מיומנות החשיבה האסטרטגית בהורות, שהיא קריטית ליכולתנו להתנהל כמנהיגים. כשאנו מרימים את הראש מעל המים, לא עסוקים רק בהישרדות, אנחנו רואים יותר רחוק מאשר האירוע הבודד. אנחנו יכולים להסתכל לעבר, לצדדים, ולעתיד. וזה מה שאת עושה.
    כללית, נראה לי שהגבולות בביתכם הגיוניים וראויים. אני מבין את הקושי המתעורר כאשר אתם אוכפים את החוקים וחווים את עזות הפנים, החוצפה, ואז מתקשים לפעול בנחת, בענייניות.
    על אף שמדובר ללא ספק כבר על כניסה לגיל ההתבגרות, שזה הרבה מעבר לטווח של קורס זה, בכל זאת, אמשיך איתך את הדיאלוג.
    מדוע? ראשית, כי עקרונות הצבת הגבולות דומים בכל הגילאים. שנית, לצערי עדיין חברותייך וחברייך בקורס לא מנצלים את הפורום כמוך, ולכן אני פנוי אלייך ברצון.
    ובכן, השאלה שאני שואל אותך היא מה קורה כשזה לא קורה? הסברתם, הזכרתם, ובכל זאת החוק לא מקוים. מה אז? האם יש הסכמים ברורים מה יקרה?

    #17788 תגובה

    גלי

    היי חיים.
    אין לנו הסכמים ברורים על מה קורה כשהגבול נפרץ, אף פעם לא חשבתי על זה.
    אני גם ממש לא אוהבת לתת עונשים.
    כשהגבול נפרץ וזה בד”כ גבול שקשור לחוצפה, הצקות או אלימות,
    אני קודם אומרת שאם אתה לא מקשיב לי עכשיו, אז אל תצפה שאני אקשיב לך אח”כ, מה שאומר שכשתהיה בקשה לקבל טלוויזיה או טאבלט, אני לא אסכים, כי יש הדדיות בבית וזה בד”כ מספיק.
    היה מקרה בו בני שפך כוס מים, כנראה הרגיש אשם, אותי זה עצבן, אז כשבאתי לנגב את הרצפה וביקשתי ממנו לזוז, הוא התבצר בעמדתו, לא זז וצעק עלי שאני צועקת עליו. כשלקחתי אותו לחדר שלו, בכוח כמובן, נכנס לבכי ארוך שלא נגמר עד השינה. לא עזר כמה דיברתי איתו, הוא נכנס למצב בו כבר לא הצלחתי לעזור לו לצאת ממנו.
    שם נכנסתי למצב של חוסר אונים מולו ומול הבכי שלו.
    השאלות שאני מנסה להבין היא מה קרה שם וכיצד אפשר לאכוף גבולות ללא עונשים.

    גם עם ביתי התינוקת היו כמה אירועי נסיונות לשבירת גבולות לאחרונה, אבל מולה, למרות כל הבכי, זה יותר פשוט לי באופן אישי.

    #17789 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    הי גלי,
    טעות! אין משמעות אמיתית להסכם אם אין סעיף בהסכם של מה יקרה אם ההסכם לא יתקיים. אפשר לקרוא לזה עונש, אפשר לקרוא לזה סנקציה, אפשר לקרוא לזה תוצאה הגיונית. מה שלא יהיה, חייב להיות! זה גם מכבד את בנך, מאפשר לו לעשות את הבחירה שלו מראש, להיות מוכן לשלם מחיר עבור הפרת הסכם. ובעיקר, זה מאפשר לכם ההורים לפעול בשיקול דעת, לא בצורה אימפולסיבית, בידיעה מראש של איך אתם הולכים להגיב. אם את מוכנה לקבל את העיקרון ולנסות דרך אחרת, בחרי נושא אחד, חוק אחד, גבול אחד, והגדירי בצורה ברורה ומעשית כאן מה יקרה אם הוא לא יתקיים. מוכנה?

    • התגובה הזו עודכנה לפני לפני 2 חודשים, 3 שבועות ע"י  חיים עמית.
    #17798 תגובה

    גלי

    הי חיים.
    מסכימה בהחלט לנסות.
    יש 2 דברים שהיום מאוד מפריעים לי, הדיבור החצוף והתנהגות המתריסה של הבן שלי כלפינו ההורים והיחסים בין האחים הקשורים במריבות בינהם (יש עכשיו אחות קטנה, אז משלושה יוצא אחד…), שמגיע עם חוסר קשב אלינו ההורים כמי שמנסים להפסיק את המריבה.
    איך אתה ממליץ לבחור את הסנקציה?
    תודה רבה, גלית.

    #17800 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    יופי.
    ראשית, בואי נתחיל בנושא הראשון: הדיבור החצוף וההתנהגות המתריסה. ולפני בחירת הסנקציה, עלינו להיות מאוד בהירים בהגדרת הגבולות. זהו התנאי הראשון להצלחה בהצבת גבולות: בהירות הגבולות. לכן אנא הגדירי בצורה מדויקת יותר מה זה בשבילכם דיבור חצוף והתנהגות מתריסה. או בצורה אחרת, רשמי בצורה מפורטת איזה דיבור חצוף ואיזו התנהגות מתריסה אתם לא מוכנים בשום אופן לקבל.

    #17842 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    שלום גלי,
    מה שלומכם? אני מעודד אותך לשתף אותנו כאן.
    בברכה,
    חיים עמית

    #17844 תגובה

    גלי

    היי חיים, מתנצלת על העיכוב.
    אנחנו בבית לא מוכנים לקבל התנהגות שכוללת אלימות מילולית או פיזית כלפינו או כלפי כל אחד מדיירי הבית.
    הכוונה היא לחוסר הקשבה להורים, קללות, איום במכות כלפינו וכלפי האחים, זריקת חפצים בבית.
    לדוגמא:
    הבן חזר עם אביו מחנות לציוד ספורט וקנו לו מחבט טניס ולביתי בת ה6 חישוק ומקלות. יצאנו למגרש לשחק עם הציוד שם התפתח ריב על הציוד החדש שבסופו הבן התנהג בכעס גדול כלפי וכלפי אביו ואחותו, זרק את הציוד ולא נתן לאף אחד להמשיך לשחק וליהנות.
    גלית

    #17847 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    תודה גלי.
    אני מציע, כרגע, להגדיר את הגבול הקשור לאלימות מילולית או בלתי מילולית, כלפי דיירי הבית. חוסר הקשבה כלפי הורים, זה משהו רחב הרבה יותר ואולי נטפל בו בהמשך.
    אני מציע שתגדירו שני מצבים: בתוך הבית ומחוץ לבית, כמו בדוגמה שהבאת. עליכם להחליט מראש כיצד תגיבו בשני מצבים אלה. למשל, כל פעם שתהיה אלימות מחוץ לבית, הבן לא יצטרף אליכם לפעילות הבאה או לשתי הפעילויות הבאות מחוץ לבית. או למשל, כל פעם שתהיה אלימות בתוך הבית, הבן יורחק לזמן מסוים מהמרחב המשותף. אלה דוגמאות בלבד ועליכם להגדיר את התגובות הנכונות לכם, ולרשום אותן כאן. בהמשך נדבר על איך ליידע את זה את הבן ואת שאר תושבי הבית.

    #17874 תגובה

    גלי

    נשמע ממש נכון וטוב.
    אחשוב על זה יחד עם בעלי ואכתוב כאן את מה שהחלטנו.
    תודה רבה.

    #17875 תגובה

    חיים עמית
    מנהל בפורום

    מצוין. מה שגם ברור שהשותפות ההורית שלכם עובדת…

מוצגות 21 תגובות – 1 עד 21 (מתוך 21 סה״כ)
מענה ל־להיות נבוט
פרטים:





<a href="" title="" rel="" target=""> <blockquote cite=""> <code> <pre> <em> <strong> <del datetime=""> <ul> <ol start=""> <li> <img src="" border="" alt="" height="" width="">