[רותם]

שלום חיים,
בני בגיל ההתבגרות. לעתים כשהוא מתעצבן בבית הוא עשוי לקלל גם אותנו, ההורים, בקללות קשות. הוא לעולם לא מתנצל אחר כך, ולא נראה שהוא מרגיש רע גם בחלוף זמן. הדינמיקה שנוצרה היא שאני מבהירה לו את הצורך בהתנצלות, בכך שלא ניתן לחזור לשגרה כאילו שכלום לא קרה, ורק אז הוא מתנצל, בלי רגש, כדי לצאת ידי חובה. אני לא מרגישה שהשגתי בכך כלום. מה הדבר הנכון לעשות?
תודה מראש

דיון

[חיים עמית]

שלום רותם,
בן כמה בנך? למה הכוונה בקללות קשות? באילו מצבים זה קורה? האם זה רק כלפיכם? האם זה גם קורה מחוץ לבית? האם רק בעקבות התערבות שלך הוא מתנצל או גם בעקבות התערבות של מבוגר אחר?
האם יש מצבים אחרים, לא קללות, שבהן הוא מתנצל, מבקש סליחה, מודה בטעות?
בברכה,
חיים עמית

[רותם]

בני בן 14. מקלל קללות כמו SOB כשהדברים לא מוצאים חן בעיניו, כשחושב שנעשה לו אי צדק, אם אסרנו על משהו, או לא עשינו משהו שהוא ביקש. זה רק כלפינו וכלפי האחים שלו. יכול לקרות כלפינו גם מחוץ לבית. לא קורה בבית ספר שם הוא מצטיין בלימודים ומצטיין חברתית והתנהגותית. ולא ראינו שזה אי פעם קרה כלפי מישהו אחר.
אף פעם לא מתנצל מיוזמתו, ללא אינטרס, נטו כי מרגיש רע על שהכאיב לנו. באף מצב. אם אתעמת איתו, אולי יודה בטעות, אבל ניכר שהוא לא מיוסר ממנה בכלל, יסביר את כל הסיבות שהובילו אותו לעשות את מה שעשה, יבין את עצמו, ויהיה שלם עם עצמו. פעמים רבות יתנצל סתם (לאחר שאפנה אליו. רק אני מפנה את תשומת ליבו לכך שזאת התנהגות שמצריכה התנצלות. בעלי פחות מאמין בזה), ללא כל כוונה או רגש, כי הוא צריך מאיתנו משהו ורוצה להחזיר את היחסים למסלול.

[חיים עמית]

ראשית, אם כך, קצת פרופורציות. לא מדובר על משהו שאין לו שליטה עליו, שכן זה קורה רק איתכם ובבית. הוא מרשה לעצמו בבית משהו שהוא לא מרשה לעצמו בחוץ. שנית, מה ההתייחסות של בעלך לכך? אני מבין שהוא לא מאמין בבקשת התנצלות. מה הוא כן חושב ומה הוא כן עושה? כרגע נראה שאת בודדה במערכה. האם יכול להיות שבנך מקבל ג יבוי סמוי, לא מודע, מאביו? ושלישית, אולי הכי חשוב, האם הדו שיח שלך איתו הוא רק על בקשת התנצלות או גם ניסיון להבין את ההתנהגות שלו, השונה כל כך בבית מאשר בחוץ?

[רותם]

*תודה על התגובה המהירה*
בעלי פחות מאמין בבקשת התנצלות "פורמלית". כשחולף מעט זמן מהאירוע, הוא חוזר להתנהג עם הילד כרגיל. אני לעומת זאת לא חוזרת לעשות עבורו דברים שהוא מבקש, ושומרת על קורקטיות ומרחק עד שתהיה התנצלות או התייחסות למה שאירע. מה שיכול לקחת הרבה זמן. כאמור, אם הוא לא צריך ממני משהו, אין לו אינטרס להתנצל. זה לא מעניין אותו.
ההתנהגות היותר האגרסיבית שלו בבית לעומת התנהגות ללא רבב בעולם החיצוני – אינה דבר חדש. לכן אני לא משוחחת איתו עליה. להבנתי הוא משחרר ומוציא איפה שהוא מרגיש בטוח יותר.
לפעמים הקללות מגיעות אחרי עניין באמת שטותי. ואין פרופורציה בין הסיטואציה הפשוטה לבין שפת הביבים שיוצאת ממנו ולאן שהוא לקח את המשפחה מבחינת אווירה. לפעמים אני מזהה שהקללות הם הבעת מצוקה. ועדיין זה לא דבר מקובל בעיניי, ואם קורה כי אנושיים, צריך להתנצל אחר כך.
על כל פנים,
1. מה לעשות כשהילד מקלל? מצד אחד לתפיסתי, אי אפשר לקלל אדם ואחר כך לחזור ולהתנהל מולו כאילו כלום לא קרה. מצד שני ההתנצלות שלו, אם אכן הוא ניאות להתנצל, היא מהפה החוצה. וההמתנה להתנצלות והקורקטיות שלי בזמן הזה, גורמת לכך שתקופת זמן משמעותית אין תקשורת/אווירה טובה בבית.
2. האם זה מטריד שאין לו שום תחושת חרטה לאחר שהוא מקלל את ההורים שלו?

[חיים עמית]

אנחנו לא יודעים מה מתחולל בנפשו של בנך, אלא רק את תגובתו החיצונית: לא מבקש סליחה ביוזמתו, וכשעושה זאת, זה מהשפה אל החוץ.
האם יהיה נכון לשער שמטרתך אינה בקשת ההתנצלות לכשעצמה, אלא ההכרה שזו לא הדרך הראויה להגיב בכעס, ושצריך לפעול אחרת? שאם כן, ברור שהתעקשותך על בקשת ההתנצלות אינה יעילה. אני מציע לך לחדול מהתעקשות זאת, שלא רק אינה יעילה אלא מעכירה, כדברייך, את האווירה בבית לזמן רב. מספיק שפשוט תבטאי את אי הנחת שלך, בצורה זאת או אחרת.
כדי שיהיה שינוי אמיתי נדרש דיאלוג משמעותי עם בנך, ולא בזמן האירוע. דיאלוג לא על העניין שבגללו הוא מתרגז, אלא על הקללות כבטוי של כעס. האם ניסית זאת בעבר? באווירה רגועה ומכבדת, ובסבלנות לשמוע ולא רק להשמיע.

[מאת]

תגובות