דימוי ההורה כמנהיג – פרק ההקדמה

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

אתר אינטרנט: www.hamit.co.il

 

דימוי ההורה כמנהיג

מקרה אישי: להפוך למנהיג עקב אסון משפחתי

לפני שמונה שנים, בנסיבות מצערות וכואבות, נותרתי לבדי בעמדת הנהגת המשפחה שלי. בבת אחת נאלצתי להתמודד עם משימה משפחתית כבדה מנשוא: לסייע לעצמי ולשלושת ילדי להתאושש מאובדן נורא ופתאומי של רעיה אהובה ואם יקרה. המפץ הגדול שטלטל את משפחתנו הותיר אותי חסר כוחות, מדוכא וחושש מהעתיד, במיוחד בכל מה שקשור לילדי. בצד הכאב האישי הכבד שאפף אותי, חשתי אחריות הורית אדירה שכמותה מעולם לא הכרתי ואשר איימה להכריע אותי.

בתי הבכורה, שהחלה זה עתה את לימודיה במכללה לחינוך, התלבטה אם להמשיך את לימודיה או להפסיקם כדי להתפנות ולעזור לי ולאחיה במשבר הקשה שפקד אותנו. ידעתי שהיא יכולה להיות לי משענת איתנה, אך לא הייתי מוכן בשום אופן שתפסיק את לימודיה. היה לי חשוב לעזור לה להמשיך לבנות את חייה כאדם עצמאי ולדאוג שלא תשקע בטיפול בי ובאחיה.

בני המתבגר, תלמיד כיתה י"א, חש דיכאון הולך וגובר והתקשה להשלים את לימודיו לקראת הבגרויות. הייתי נחוש לסייע לו להתאושש מעצבותו העמוקה ולעזור לו להצליח לסיים את לימודיו בתיכון.

בני הצעיר, תלמיד כיתה ג', הפגיע מכולם בגלל גילו הצעיר ואישיותו הרגישה, היה מחובר לאימו עד עמקי נשמתו עת איבד אותה באופן כה פתאומי. תגובתו לאובדן היתה קשה וגורפת: התקפות זעם, בכי גואה, חרדה מתעצמת וקשיים הולכים וגדלים בהליכה לבית הספר. לא היה לי ספק שהוא במיוחד זקוק לי וחובתי הראשונה להיות איתו,לספוג את תסכוליו, לנחם אותו על צערו, לעודדו לחיים טובים יותר וללוות אותו באופן צמוד בצעדיו הבאים.

בצד תחושת האחריות הכבדה שחשתי וההכרה הבהירה על מה ראוי שייעשה, הרגשתי חוסר ביטחון רב. ספקות מענים הטרידו אותי לגבי העתיד: כיצד אצליח לנווט לחוף מבטחים את ספינת משפחתנו השבורה? האם אהיה מסוגל להנהיג כהלכה את היקרים לי מכול, כשאני חלש כל כך ולא מורגל בדרכי ההנהגה המשפחתית?

בימים ובלילות ליווה אותי דימוי עז ומוחשי, השאוב מעולם ההנהגה הצבאית. בדימוי ראיתי כיתה קטנה של חיילים בשלבים שונים של הכשרתם הצבאית: חלקם ותיקים וחלקם צעירים ממש, טירונים. מפקד הכיתה מוכשר, דומיננטי ואהוד, ולידו סגן מעורב ופעלתן, אך חסר ניסיון מעשי בפיקוד עצמאי. חייה של כיתת החיילים מתנהלים בשגרה של אימונים, עם בעיות רגילות ושכיחות ביחסים שבין המפקדים לחיילים, בין החיילים לבין עצמם ובין המפקדים לבין עצמם. לפתע, במהלך סיור שגרתי, מותקפת הכיתה מהמארב ומפקדה נורה ונהרג במקום. החיילים וסגן המפקד בהלם. סגן המפקד מבין שגורל הכיתה תלוי מרגע זה בו. חייליו מצפים להנהגתו בשעה קשה זו, אך הוא מוצף בכאב גדול על מות המפקד וחש חוסר אונים גדול ופחד משתק. במאמץ רב, מתוך הזדהות עמוקה עם המפקד שנהרג ותחושת אחריות גדולה לחייליו המפוחדים, הוא מצליח להתרומם ולעמוד על רגליו. הוא מביט בחייליו בחמלה, וכשלבו כואב וראשו עמוס דאגה הוא מרים את ידו בביטחון מעושה לתנועת "אחרי". הוא מתחיל להוביל את חייליו בדרך הארוכה והקשה להישרדות ולהשתקמות.

דימוי ההורה כמנהיג המוביל בכוח אישיותו ובעזרת מיומנויות השפעה מגוונות אנשים בארגונים – צבאיים, חינוכיים, עסקיים – לקראת השגת יעדים הוא המוטו המרכזי של ספר זה. דימוי ההורה כמנהיג מתייחס להיבטים רבים בהתנהגות ההורה: ההורה המבין ששינוי במשפחה חייב להתחיל בו והוא מלמד את ילדיו בעזרת התנהגותו ומעשיו מהי ההתנהגות הרצויה במשפחה; ההורה המעצב את נורמות משפחתו לטובת ביטחונם ורווחתם של כל בני המשפחה; ההורה המקשיב לילדיו ומנסה לשתפם ככל האפשר בהכוונת המשפחה, אך אינו תלוי בהם בניהולה; ההורה המציב גבולות מתאימים לילדיו ואינו חושש להיות "הורה רע" – דורש, מגביל ומתסכל – שכן הוא מבין שכדי להיות הורה טוב עליו להיות גם הורה "רע"; הורה המחזק את ילדיו ותומך בהתפתחותם, אך אינו מבלבל זאת עם צורך בלתי ראוי לרצותם ו/או לרכוש את אהדתם ועוד.

דימויים חברתיים של הורות רצויה

מדוע בחרתי דווקא בדימוי המנהיג להיות מרכזי בספר זה על הורות? האם בגלל שזהו הדימוי הראוי להציג הורות רצויה? ודאי שלא, שכן, אין ראוי או בלתי ראוי בגידול ילדים. הדעות על מהי הדרך הנכונה לגדל ילדים משתנות מעת לעת ומחברה לחברה. אם סוקרים כתבות ומאמרים של מומחים להורות בכתבי עת שונים, אפשר לראות בבירור כיצד בתקופות שונות משתנות האמונות התרבותיות וחלים שינויים במציאות החברתית (1). לכן אפשר לומר בלי שתהיה בכך הגזמה כי האמונות ההוריות שלנו מושפעות ואף מוכתבות – לעיתים במודע ובדרך כלל שלא במודע – מהתפישה החברתית השלטת בזמנן. למשל, העובדה שבמאה השבע-עשרה רוב האימהות מהמעמד הבינוני והגבוה מסרו את התינוקות שלהן מייד לאחר הלידה למינקת שתגדלם עד גיל ארבע-חמש, התבססה על האמונה שחלבן של נשים אריסטוקרטיות הוא חלש וחסר חומרים מזינים בהשוואה לחלבה של אשת האיכר (2). ההיסטוריונית הצרפתייה אליזבת בדינטייר (3) אף טוענת שאהבת אם אינה יצר ביולוגי כי אם עניין חברתי: כאשר לא התקיימה נורמה שאימהות מגדלות את הילדים, ולעומת זאת התינוקות הפריעו לחיי החברה של האשה, רוב הנשים בחרו שלא לתפקד כאימהות.

בכל תקופה נוצר דימוי אחר להורות הרצויה, והוא משתנה בהתאם לצורכי התקופה והתהליכים החברתיים שמתרחשים בחברה. ברור כי הדימוי שבחרתי – ההורה כמנהיג – אינו מתיימר להיות דימוי אוניברסלי בעל תוקף בכל תקופה וחברה. שאיפתי צנועה הרבה יותר. אני מקווה להראות בספר זה שדימוי ההורה כמנהיג יכול לסייע להורים בחברה שלנו להתמודד בהצלחה וביעילות עם מצוקות ההורות בעידן המודרני.

מהם הדימויים העיקריים של הורות רצויה, שהופיעו עד כה בהיסטוריה של ההורות, וכיצד משתלב בהם דימוי ההורה כמנהיג? אתאר בקצרה ארבעה דימויים עיקריים כאלה: ההורה כעריץ, ההורה כמלאך, ההורה כמדען וההורה כמתירני. על אף שכל אחד מהם אפיין תקופה היסטורית מסוימת, הם מתקיימים במינונים שונים ואצל הורים שונים בכל תקופה – במיוחד בתקופתנו. הורים מודרניים פועלים, במודע או שלא במודע, על פי דימויים אלה. לפיכך היכרות בהקשר ההיסטורי עם דימויים אלה של הורות רצויה, פירושה גם היכרות עם עצמנו כהורים ועם דרך פעולתנו במשפחתנו נכון להיום.

דימוי ההורה (האב) כעריץ

עד המאה התשע-עשרה נחשבו הילדים לרכושם של ההורים, ואלו יכלו לעשות בהם כרצונם: להתעלם מהם, להעביד אותם, למכור אותם או לזנוח אותם. בגלל התמותה הגבוהה של תינוקות באותם ימים, וכאשר תוחלת החיים נעה סביב 25 שנה, נתפשו ילדים כיצורים שבירים, בני החלפה ובעלי חשיבות קטנה (4). למשל, מתודות הטיפול הנפוצות בתינוקות כללו התעלמות מהם למשך ימים ארוכים, הכאתם לעיתים מזומנות כדי לחנך אותם ועוד. רצח תינוקות היה אחת הדרכים שנקטו אנשים מכל המעמדות לצורך תכנון המשפחה. כשגדלו מעט הפכו הילדים למבוגרים קטנים וגדלו לבדם, ללא טיפול הורי. כאשר מתבוננים בדמויות של ילדים בציורים מימי הביניים מגלים כי הם מצוירים כמבוגרים קטנים ולבושם אינו שונה מלבוש המבוגרים.

במהלך ההיסטוריה האנושית נדמתה ההורות לעריצות, וההורה – בדרך כלל האב – התייחס לילדיו כעריץ לנתיניו. לצערנו, יש גם בתקופתנו הורים – בעיקר בחברות פטריארכליות – הממשיכים להתייחס אל עצמם ואל ילדיהם על פי מודל יחסים זה.

דימוי ההורה (האם) כמלאך

רק מן המאה התשע-עשרה אנחנו מתחילים להבחין בתפישה המודרנית של ההורות. אחת הסיבות העיקריות לכך היתה המהפכה התעשייתית. עד המהפכה התעשייתית לא ניכרה הבחנה משמעותית בין הבית לבין מקום העבודה. מקום העבודה היה הבית, ועבדו בו הגברים והנשים ומגיל מסוים גם הילדים. המהפכה התעשייתית הוציאה את העבודה מהבית ויצרה את מודל המשפחה הגרעינית הקלאסית: על הגברים הוטל לדאוג למתרחש בחוץ, ועל הנשים הוטל לטפל בבית. הילדים הפכו מנכס כלכלי שניתן לשלבו בעבודות חקלאיות לנטל כלכלי המחייב טיפול, חינוך והשגחה. הנשים נתפשו יותר ויותר כמופקדות על הטיפול בצורכי המשפחה, ובמיוחד הוטלה עליהן אחריות מלאה לרווחת ילדיהן (5). כך נולדה הציפייה החברתית מאשה שילדה שתהיה אם טובה, שתאהב את ילדה ותטפל בו במסירות גדולה (6). בקרב הנשים האריסטוקרטיות הפכה האימהות לטוטלית. אך גם מנשים בנות מעמד הפועלים, שהמשיכו לעבוד מחוץ לבית כדי לפרנס את המשפחה, ציפו שתהיינה "אימהות טובות".

התפקיד האימהי המחודש שהתאפיין בהתמסרות לצורכי הילדים והבעל הוגדר אומנם מעט אחרת מדי כמה עשורים במהלך המאה התשע-עשרה, אך דימוי האימא המושלמת, המלאך, נשמר. עד היום מונחות אימהות רבות בהורותן על ידי דימוי בעייתי זה של הורות מושלמת (7).

דימוי ההורה (האם) כמדען

לקראת המאה העשרים ובתחילתה, עם צמיחת המדע הדרווינסטי והפסיכולוגיה של פרויד, החלה להתפתח תפישה חינוכית שעיקרה האצת התפתחות התינוק. על כן ראתה תפישה זו ביחס ההורי הקרוב מדי, מכשול. תפקיד ההורים היה להכין את ילדיהם לעזוב את הבית מהר ככל האפשר, כדי שיוכלו להשתלב בחיים שמחוץ לתא המשפחתי. הורים חששו לעשות דבר מה שיתפרש, חלילה, כניסיון לפנק את הילד או שיסגיר את דאגתם ולשלומו. ציפו מאימהות לאהוב את ילדיהן אבל לא לגלות להם עד כמה הם אהובים, שכן הדעה הרווחת היתה שחיבה ותשומת לב רבות מדי מזיקות לילדים (5). כך קבע הפסיכולוג הנודע בתקופה ההיא, ג'ון ווטסון (8), ברב המכר "הטיפול הפסיכולוגי בתינוק ובילד": "לעולם אל תנשקו את ילדכם… לעולם אל תושיבו אותו בחיקכם, לעולם אל תנדנדו את עריסתו. אם אתם מוכרחים, נשקו אותו פעם אחת במצח כשהוא אומר לילה טוב ובבוקר לחצו את ידו". תפישה חינוכית זו היתה נוקשה וכפייתית. הורים, כמו מפקדים בטירונות, ביקשו לשבור את רוח ילדיהם כדי לבנות על ההריסות את האדם המושלם – הישגי, מוסרי וסר לפקודה. את ההרגלים הרעים של הילדים ביקשו ההורים לעקור מן השורש. למשל, כדי למנוע מציצת אצבע יוצרו כפפות אלומיניום, ומפסק ירכיים נמכר כדי לדכא אוננות.

מכיוון אחר, פרחה הפסיכולוגיה של זיגמונד פרויד. בעשורים הראשונים של המאה העשרים היא הטילה את האחריות לקשיי החיים בבגרות על טראומות הילדות. לכן היתה ציפייה מן ההורה – האם בדרך כלל – לגדל את הילד ללא טראומות בכלל. אף על פי שדבר זה הינו כמובן בלתי אפשרי, התאמצו אימהות לגדל את ילדיהם "נכון", ללא טעויות, לכוונם מינקות למסלול המתאים ביותר כדי למנוע מן הילדים עשרות שנות סבל.

אפשר אם כך לקבוע שבתחילת המאה העשרים הפכה ההורות, ובעיקר האימהות, למדע מדויק. ההורה – בדרך כלל האם, נדמה למדען החייב לפעול על פי הנחיות ברורות ומדויקות. הורים רבים ממשיכים להאמין גם כיום שיש "נכון" מוחלט בגידול ילדים ושהם האשמים העיקריים בקשיי הילדים ובבעיותיהם (7).

דימוי ההורה (האם והאב) כמתירני

בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, בעקבות מלחמת העולם השנייה, עם פריחתה של הגישה החברתית הדמוקרטית-ליברלית, שגשגו תפישות חינוכיות טבעיות ומתירניות. הרעיונות הנפוצים ביותר בתחום החינוך היו של הפילוסוף הצרפתי ז'אן-ז'אק רוסו, בן המאה השמונה-עשרה, על כך שהילדות היא תקופה של טוהר ותמימות ויש להגן עליה מפני רוע המבוגרים. כל הילדים נולדים טובים, טען רוסו, ויישארו טובים אם לא יתערבו יותר מדי בחייהם. אנשי חינוך במחצית השנייה של המאה העשרים יישמו טענה זו ברצינות וביסודיות. א.ס ניל פרסם את הספר "המשפחה והילד החופשי", שבו הטיף לחינוך בשיטת הוויסות העצמי (התאמה של החינוך לצרכיו האינדיווידואליים של הילד), והקים את בית הספר הפתוח הראשון בעולם, סמרהיל. פסיכולוגים ורופאים, כמו בנג'מין ספוק וקרל רוג'רס, קראו לאזן את החינוך הנוקשה שהיה נהוג עד אז בהתייחסות מקבלת ואוהבת ללא גבול של הורים לילדיהם. וכך כתב ד"ר ספוק (9) בספר הדרכה שרק התנ"ך נמכר יותר ממנו במשך עשרות שנים: "אתם יודעים יותר ממה שאתם חושבים. אל תחששו מדברי המומחים. עדיף להיות טבעיים ולעשות טעות מאשר לעשות הכול במדויק מתוך תחושה של דאגה". הוא הרגיע הורים ועודד אותם לנהוג לפי נטיות לבם ולא לפחד מהבעת רגשות בהורות. האם במחצית השנייה של המאה העשרים, שלא כאם במחצית הראשונה של המאה, היתה אמורה לאהוב את ילדיה בכל לבה ולהפגין זאת ללא מעצורים. גם האב אמור היה להתגייס למשימה קדושה זו. על אף שעבד קשה, הוא מצא זמן לילדיו וסופי השבוע הוקדשו ליצירת קירבה משפחתית. ההנחה היתה שילדים זקוקים לאהבה ללא תנאי מצד שני ההורים. בעקבות זאת השתנתה ההייררכיה הורה-ילד ועיקרון הסמכותיות סולק מהחינוך. אם בעבר לא היוו רצונותיו, צרכיו ודעותיו של הילד גורם בקבלת החלטות לגביו, הרי שמאמצע המאה הקודמת הוא נעשה שותף מלא במשפחה ודעותיו ורצונותיו נחשבים כמעט כמו אלה של המבוגרים.

ההורות הרצויה במחצית השנייה של המאה העשרים נדמתה כמתירנית – אל לה להפריע לילדים להיות מי שהם; על ההורה לקבל את ילדיו ללא תנאי. הורים רבים בימינו פועלים כשלנגד עיניהם הדימוי הקיצוני הזה של ההורות, על אף שברורה להם חוסר יעילותו. העניין הוא שאין להם אלטרנטיבה ראויה של דימוי ההורות הרצויה בתקופתנו.

ההורות הרצויה כיום

האומנם דימוי ההורה כמפקד

בעוד שבעיית החינוך במאה התשע-עשרה היתה נוקשות היתר והורים שאינם קשובים מספיק, הרי ששלהי המאה העשרים ותחילת המאה העשרים ואחת מאופיינים בהתרופפות יתר של הסמכות ההורית. להורים כיום קשה להיות בעמדה שמציבה לילד דרישות: קשה להם להיות "האיש הרע", המונע מילדו לעשות כל מה שלבו חפץ. הדמוקרטיזציה במשפחות גרמה לבלבול תפקידים בין הורים לילדים, והורים מתרגמים רעיונות דמוקרטיים בצורה שגויה. כותבת הפסיכולוגית עדנה כצנלסון: "במקום מנהיגות הורית המתחשבת בצורכי הילדים, אנו מקבלים לכאורה שוויון, כאשר ילדים שאינם יכולים לקחת אחריות וחסרים ניסיון ושיקול דעת לטווח ארוך, מנהלים את חייהם ואת חיי הוריהם. הורים רבים מבלבלים בין תשומת לב לילד והתחשבות בצרכיו עם היעדר סמכות הורית, והתוצאה – עלייה בבעיות רגשיות ובבעיות התנהגות" (10). יש כמובן סיבות נוספות לתוצאה עגומה זו: חוסר פנאי של הורים ורגשות אשמה שלהם עקב כך, חברת השפע המעודדת צרכנות חסרת גבולות בקרב ילדים, היחס הדו-ערכי לסמכות (מי שמציית באופן מלא הוא "חנון" או "פראייר") ועוד.

בכל מקרה, הורים רבים מוצאים את עצמם מתנהלים במציאות משפחתית שונה מאוד מזו שחלמו עליה. הם שאפו למשפחה מלוכדת והרמונית, אך חיים במשפחה לא מגובשת, שלכל אחד מחבריה סדר יום נפרד לחלוטין. הם דמיינו משפחה שהרגליה נקבעים על פי ערכי ההורים ומסורתם, ומוצאים את עצמם חיים בהתאם ללוח השידורים של תוכניות הטלוויזיה, זמן סיום משחקי המחשב וכדומה. הם רצו לגדל את ילדיהם להיות אנשים עצמאיים, אך מוצאים את עצמם במאבקי כוח מרים עם הילדים על הרגלי חיים אישיים בסיסיים (כמו צחצוח שיניים, הכנת שיעורים, סידור החדר). הם רצו להשפיע על ילדיהם להיות מאושרים ולהרגיש טוב עם עצמם, אך חווים יום יום את ניכורם ואת סגירותם. הם רצו לעזור לילדיהם לפתח יחסים חברתיים טובים, אך מוצאים את עצמם מטיפים להם לשווא ומעוררים אצלם התנגדות וטינה.

כאשר התברר כי הגישה המתירנית בהורות פשטה את הרגל, החלה להישמע הקריאה לאזן את החינוך הליברלי-דמוקרטי על ידי התייחסות תקיפה וסמכותית יותר מצד הורים ומורים. פסיכולוגים ואנשי חינוך החלו מטיפים בעוז ל"שיקום הסמכות ההורית", ל"חיזוק סמכות המורים", ל"הגדרת זכויות המבוגר בצד זכויות הילד". עצות מעשיות קיצוניות כמו "אין להיבהל מלהעניש ילדים וזה אפילו רצוי", "לא נורא אם מדי פעם ילדים יקבלו מכה בטוסיק", נשמעות אף הן על ידי אנשי מקצוע. הורים לחוצים וחסרי אונים עלולים להבין ביטויים ועצות כאלה שלא בהקשרם הנכון וליצור מהם דימוי חדש, מוטעה, של ההורות הרצויה – פיקוד; וגם דימוי חדש, מוטעה, של ההורה הרצוי – מפקד. מקובל וידוע כיום שכדי לגדל ילדים אין די באהבה, חום, קבלה ואמפתיה, כפי שאולי השלינו את עצמנו בעבר; נחוצה התייחסות הורית תקיפה וסמכותית. אולם כשם שיישום קיצוני של הגישה המתירנית במאה שעברה הביא לאובדן סמכות המבוגרים במשפחה, כך צריך להיזהר כיום משימוש קיצוני בגישה סמכותית, כאילו למען "טובת הילד", העלולה לגרום לאובדן תנאי סביבה מטפחת של חום ואהבה. בכך אנו עלולים "לשפוך את התינוק עם המים" – להפסיד הישגים של דורות בהבנת דרכי גידולם של ילדים, דווקא כאשר אנחנו מנסים לעשות מעשה נכון של הצבת גבולות. למשל, במחקר שנמשך שלוש וחצי שנים ואשר החל עת הילדים שהשתתפו בו היו בכיתה ו', נמצא שכאשר הורים הטילו משמעת חזקה ועקבית על ילדיהם – אמצעי שנמצא בדרך כלל יעיל במניעת בעיות התנהגותיות גלויות אצל מתבגרים – אך גם מנעו מהם אהבה ויצרו רגשות אשמה, גרמו בכך להחרפת בעיות ההתנהגות של הילדים כמו עישון, גניבה וכדומה (1).

דימוי ההורה כמנהיג

על רקע חברתי הפכפך זה, אני מציע את דימוי ההורה כמנהיג. זהו הדימוי המאזן בין גישה סמכותית מדי – דימוי ההורה כמפקד, לבין גישה רכה מדי – דמוי ההורה כמתירני.

מצד אחד, המשפחה היא ארגון הזקוק למנהיגות כמו כל הארגונים האחרים (12). אם הורים לא ינהיגו את משפחתם, יעשו זאת ילדיהם במקומם – כפי שקורה, לצערנו, במשפחות רבות. על ההורים להבין שמשפחה אינה דמוקרטיה אמיתית, הילדים אינם בוחרים את הוריהם, וזכותם וחובתם של ההורים לקבוע חוקים וגבולות. חשוב שהורים יקשיבו לילדיהם, ילמדו את צורכיהם ויבינו את מצוקותיהם בלי לוותר על ראייתם המערכתית את צורכי המשפחה כולה. הורים נדרשים כיום למאמץ גדול מאי פעם כדי לעצב את המציאות המשפחתית ולא להיות מנוהלים על ידה; להוביל את ילדיהם ולא להיות מובלים על ידם. מנהיגות הורית מתחשבת כמובן בצורכי הילדים, אך משאירה את ניהול המשפחה בידי ההורים.

עם זאת, הורים אינם חייבים לנהל את משפחתם כדיקטטורה, שכן המחיר שכל בני המשפחה ישלמו על כך יהיה כבד ביותר. הורים יכולים וצריכים להנהיג את משפחותיהם בדרכים חכמות, מאוזנות ומתחשבות. חשוב שהורים יאמינו בזכותם ובחובתם להנהיג את משפחותיהם לכיוונים הנראים להם כנכונים, אך חשוב לא פחות שיעשו זאת שלא באמצעי כפייה, או בשימוש מינימלי בהם. חשוב שהורים יבינו שכדי לדעת לאן להנהיג נכון את משפחתם, עליהם להקשיב רוב קשב לא רק לעצמם אלא גם, ואולי בעיקר, לילדיהם. חשוב שהורים יזכרו שכדי לדעת כיצד להנהיג בהצלחה את משפחתם, ילדיהם צריכים לסמוך עליהם ולהאמין בהם.

כיצד לכוון בלי לכפות; איך להשפיע בלי להכריח – זהו האתגר של מנהיגות הורית מודרנית.

מטרתו של ספר זה היא לסייע להורים להפנים את דימוי ההורה כמנהיג – דימוי מאזן בין גישות קיצוניות ומסוכנות. דימוי ההורה כמנהיג מהווה עבור ההורים מצפן ומפה: מצפן, המזכיר להם את חזון תפקידם ועוזר להם להיות ממוקדים על הכיוון הראוי במשפחה; ומפה – בעזרתה הם יכולים לבחור דרכי גישה מתאימות ויעילות למטרות וליעדים שבחרו.

מיומנויות מנהיגות הורית

תיאור מקרה: בעיות מנהיגות של הורים כפי שראה אותן בנם

כך שמעתי מנער במהלך טיפול משפחתי: "התחלתי לא לשים על ההורים שלי כשראיתי שאין להם עמוד שדרה. הם לא יודעים מה הם רוצים מעצמם ומאיתנו. פעם דבר אחד חשוב להם ופעם דבר אחר חשוב להם, בלי שום היגיון. וכשכבר נדמה שהם יודעים מה הם רוצים, הם מבטאים את זה בצורה לא רצינית. למשל, אבא שלי מתעצבן וזורק עונשים ואחר כך בערב אימא שלי מרככת אותו והוא מוותר. זה רציני? או למשל, אם אני מדבר לא יפה בטלפון עם אימא שלי, היא לא צריכה להיעלב כמו ילדה קטנה אלא להעמיד אותי במקום. כשהם כבר מחליטים להיות תקיפים, הם עושים זאת בזמן הלא-נכון, למשל כשהם מעירים אותי בבוקר. הם צריכים לדעת מתי להיות תקיפים ומתי לא. וגם שיקשיבו לנו קצת. למשל, הם אומרים לנו לא לעשן סיגריות, והם עצמם חזרו לעשן, ואנחנו אומרים להם שיפסיקו כי זה לא נעים לנו. אני אמרתי להם: 'איזה דוגמה אתם נותנים לנו?' אז הם מבטלים את מה שאנחנו אומרים, כאילו אנחנו מטומטמים שלא יודעים לחשוב. הם לא מוכנים להודות אף פעם שהם טועים ותמיד מדברים איתנו מלמעלה, כאילו הם אלוהים או משהו ואנחנו כלום, אפס".

במילים פשוטות וכנות אלה סיכם בעצם הנער את שבע בעיות המנהיגות של הורים רבים בתקופתנו: הם אינם מגדירים לעצמם ולילדיהם מטרות ברורות; הם נותנים בהתנהגותם דוגמה אישית גרועה לערכים להם הם מטיפים; הם אינם מציבים גבולות באופן החלטי ונחוש; הם אינם יודעים להקשיב לילדיהם ולשוחח איתם בצורה כנה ואישית; הם מחלישים את ילדיהם במקום לחזקם; הם אינם מצליחים לקיים ביניהם שותפות הורית ראויה; הם מתקשים להגמיש את התנהגותם בהתאם לנסיבות המשפחתיות המשתנות.

כמענה לבעיות עכשוויות אלה של מנהיגות הורית, הגדרתי שבע מיומנויות עיקריות של מנהיגות בהורות: חשיבה אסטרטגית, דוגמה אישית, הצבת גבולות, תקשורת דיאלוגית, העצמה, שותפות הורית וגמישות הורית. להורים שונים יהיה קל או קשה לרכוש מיומנות מסוימת על פי אישיותם, אך חשוב שיכירו את כולן ויעמיקו את שליטתם בהן. אם נדמה את המשפחה המודרנית לספינה מיטלטלת בים סוער ואת ההורה לקברניט הספינה, נוכל לדמות את שבע מיומנויות המנהיגות ההורית לשבע מיומנויות ניווט חיוניות שיעזרו לקברניטי הספינה – ההורים – להוביל את ספינתם לחוף מבטחים. המינון המדויק של מיומנויות המנהיגות ההורית תלוי באישיותם של הילד והוריו, בגילו של הילד ובתנאים המשפחתיים הייחודיים. אך קיום כל התנאים ביחד חשוב בכל גיל ולכל ילד.

מנהיגות הורית בראייה התפתחותית

מקרה אישי: דיאלוג קבוע עם ילדי לפני השינה

כמו הורים רבים אחרים, נהגתי להיפרד משלושת ילדי לפני השינה בטכס קבוע. כשהיו רכים בשנים הייתי מקריא להם סיפורים ומדבר איתם. כשגדלו, הייתי ממציא סיפורים ומדבר איתם. כשגדלו עוד יותר, הם הקריאו לי סיפורים ודיברנו. כשהיו ממש גדולים, היינו מדברים בלי סיפורים. וכך, ערב ערב אני ממשיך עדיין להקפיד להיכנס לחדרו של צעיר ילדי, נער כבן שש-עשרה, להיפרד ממנו ללילה טוב. אני יושב בדרך כלל על מיטתו, מסתכל עליו בחיבה וממתין. לעיתים אני יוזם שאלה או אמירה, ולעיתים אני מקשיב למה שיש לו לומר או לשאול. לעיתים אנחנו מדברים עליו – מחשבותיו, תוכניותיו, רגשותיו – ולעיתים אנחנו מדברים עלי – מחשבותי, תוכניותי, רגשותי. לפעמים מתפתחת בינינו שיחה קצרה, ולאחריה אנחנו נפרדים כשאני מנשקו בראשו ומברכו בלילה טוב. לפעמים, כשאני ממהר או כשהוא עייף או סתם כשאין לנו מה לומר, אני נפרד ממנו בנשיקה ובברכה ללא דיבורים. עד מתי אמשיך בכך? כל עוד הוא יאפשר לי זאת. בינתיים הוא אינו מוותר על טכס זה, ולי ודאי שאין כוונה לוותר עליו. הדיאלוג הקבוע עם בני לפני השינה היה חשוב ומשמעותי מאין כמוהו בעבר, הוא מעניק תחושת ביטחון בהווה וייתכן שיהיה חיוני בעתיד.

מבחנה של מנהיגות הורית, כמו כל מנהיגות, הוא בהתמודדות עם אירועים קריטיים, בשגרה ובעת חירום, והצלחתה תלויה בתשתית הפסיכולוגית שנבנית במהלך השנים ואשר באה לידי ביטוי בזמן האירועים ולאחריהם.

האם נשכיל להרגיע את התקפות הזעם של ילדנו הפעוט כאשר הוא מתוסכל או עייף? 

תלוי בבהירות הגבולות שהצבנו ובאיתנות החוקים שהשכלנו להגדיר עד כה; תלוי ביכולתנו להקשיב גם לביטוי רגשות קשים של הילד; תלוי במידת הביטחון שילדנו חש כלפינו כדמויות מבוגרות, אמינות, שניתן לסמוך עליהן.

האם נצליח לעודד את ילדנו הצעיר לפתח יחסים חברתיים תקינים בסביבה החדשה אליה עברנו? 

תלוי בדוגמה האישית להתנהגות חברתית טובה שהראינו לו עד כה; תלוי בתקשורת הטובה שטיפחנו במשפחתנו, המאפשרת לנו להבין אותו בעוד הוא יכול להיעזר בנו; תלוי בדרכים שפיתחנו כדי לחזקו ולעודדו עד היום.

האם יעלה בידנו להשיב במהירות את ילדנו לבית הספר לאחר שחזר משם מוכה וחבול? 

תלוי בדרכי העידוד וההרגעה המקובלות במשפחתנו במהלך השנים; תלוי במידת האמון שילדנו רוכש להבטחתנו לטפל מיידית בנושא מול הנהלת בית הספר; תלוי ברצונו להשביע את רצוננו בגלל ההזדהות שלו איתנו.

האם נוכל לסייע לבננו המתבגר לאחר שנקלע למשבר קשה בלימודים? 

תלוי ביכולת ההבנה ההדדית שהשגנו במהלך השנים; תלוי באווירה המשפחתית שיצרנו, והאם היא המעודדת בקשת עזרה וקבלתה; תלוי ביכולתנו להוות בשבילו דמויות סמכות שאפשר להישען עליהן במצבי לחץ; תלוי במידת גמישותנו להתאים את התנהגותנו לנסיבות החדשות.

מבנה הספר

שלושת פרקיו הראשוניים של הספר מוקדשים להצגת תפישת המנהיגות בהורות והרקע לה.

בפרק הראשון – הילדים "מתחזקים" וההורים "נחלשים" – מתוארות הסיבות לתחושת חוסר האונים של הורים כיום בהתמודדות עם הבעיות של ילדיהם עוד בהיותם בגילאים הצעירים.

בפרק השני – בין "נבוט" ל"סמרטוט" – מתוארים שני דפוסי התמודדות קיצוניים ובלתי יעילים של הורים במצבים שבהם הם חשים חוסר אונים. בהמשך מתוארת דרך שלישית בהורות, אמצעית ומאוזנת, בין "יד רכה" לבין "יד קשה".

בפרק השלישי – האלטרנטיבה – מנהיגות הורית – מוצגת תפישת המנהיגות ההורית, החיונית לגדילתם ולהתפתחותם של ילדים בתקופה המודרנית.

בפרקים הרביעי עד העשירי מפורטים שבע המיומנויות הנדרשות ליישומה של תפישת המנהיגות ההורית.

בפרק הרביעי – חשיבה אסטרטגית בהורות – מתואר כיצד ההורה המנהיג בוחן את התפתחות משפחתו לטווח ארוך ומבהיר לעצמו ולילדיו מטרות משפחתיות ואישיות.

בפרק החמישי – דוגמה אישית בהורות – מתואר כיצד ההורה המנהיג מדגים את הערכים שהוא מאמין בהם בהתנהגותו היומיומית.

בפרק השישי – הצבת גבולות בהורות – מתואר כיצד ההורה המנהיג מציב גבולות במשפחה בצורה נחושה, עקבית, ממוקדת, בהירה ועניינית.

בפרק השביעי – תקשורת דיאלוגית בהורות – מתואר כיצד ההורה המנהיג מקשיב באהדה לילדיו, מתבטא כלפיהם בצורה כנה ואישית ופותר איתם עימותים על ידי הידברות.

בפרק השמיני – העצמה בהורות – מתואר כיצד משתמש ההורה המנהיג במנהיגותו כדי לחזק את ילדיו ולטפח אצלם תחושת ערך עצמי ומסוגלות.

בפרק התשיעי – שותפות הורית – מתואר כיצד ההורה המנהיג משתף פעולה עם בן/בת זוגו למען קידום התפתחות ילדיהם.

בפרק העשירי – גמישות הורית – מתואר כיצד ההורה המנהיג מצליח לשנות את התנהגותו בהתאם לנסיבות המשתנות במשפחה.

לכל אחד מהפרקים מצורפות דוגמאות מעשיות רבות: תיאורי מקרים מעבודתי הטיפולית עם הורים ועם משפחות, תיאורי מקרים אישיים מהתנסויותי בגידול ילדי וציטוטים מפי הורים. המקרים שבחרתי לתאר אינם קיצוניים או מסובכים. כוונתי היא להגביר את הזדהותו של הקורא עם הכתוב– שייאמר לעצמו שהמתואר אינו קורה רק שם, בקליניקה, אצל הפסיכולוג, אלא הוא דומה מאוד למה שקורה אצלו בבית, במשפחתו, עם ילדיו.

הספר מבוסס בעיקר על תצפיותי המקצועיות בהורים, בילדים ובמשפחות, במהלך שנות עבודתי הרבות כפסיכולוג חינוכי, כראש המרכז להורות ומשפחה במכללת סמינר הקיבוצים, כמטפל משפחתי וכמנחה פורום להורים באינטרנט (www.hamit.co.il) מקור חשוב נוסף לספר הוא עבודתי המגוונת כיועץ ארגוני למנהלים, בחברות ובארגונים עסקיים. ההבנה שרכשתי לחשיבותה של המנהיגות בארגונים מודרניים והיכרותי מקרוב את מצוקותיהם העכשוויות של הורים וילדים במשפחות, אפשרו לי לבסס את תפישת המנהיגות בהורות. מחקרים עדכניים מתחומי הפסיכולוגיה ההתפתחותית, הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, תיאוריות למידה, טיפול משפחתי וייעוץ ארגוני, תמכו בפיתוח תפישת המנהיגות ההורית והעשירו אותה. התנסויותי האישיות המגוונות בגידול ילדי היו לי מקור בלתי נדלה להדגמות מתסכלות של כישלונות אישיים בהנהגה ההורית, אך גם מעיין שופע של התנסויות מספקות ומאירות עיניים ליכולת השפעתי הגוברת במשפחתי.

אין ספק שילדים בתקופתנו – תקופה של שינויים חברתיים גדולים ואי ודאות גוברת – זקוקים יותר מאי פעם להורים משפיעים (13). אולם הורות היא עיסוק מורכב המציב בפני העוסקים בו, ההורים, בעיות מורכבות המחייבות פתרון מורכב, וכל ניסיון לפתרון פשטני יהיה שגוי (14). לכן, המאמץ להחזיר להורים את תפקידם ומעמדם כמבוגרים אחראים וקובעים במשפחה צריך להיתפש כמאמץ מורכב ולא כתרופת פלא פשוטה. עלינו ללמוד כיצד לא לוותר על ערכים משפחתיים חיוניים ולפעול בביטחון עם ילדינו, כדי ליישם ביעילות תפישות חינוכיות בסיסיות ולחולל שינויים ראויים במציאות המשפחתית.

הרצון לחזק הורים ביכולתם להנהיג את משפחותיהם והשאיפה ללמדם דרכים יעילות לעיצוב סביבה משפחתית מיטיבה לילדיהם, הם משאת נפשי בחיבור ספר זה. 

אשמח לקבל הערותיכם, הארותיכם ו/או שאלותיכם, דרך האתר באינטרנט: www.hamit.co.il

מקורות להקדמה

1. Young, k.t., (1990). American conceptions of infant development from 1955 to 1984: What the experts are telling parents, Child Development, 61, 17-28

2. Hufton, O. (1997). The prospect before her. London. Fontana.

3. Badinter, E. (1981). The myth of motherhood. London. Souvenir press.

4. Gills, J.R., (1996). A world of their own making: Myth, ritual, and the quest for family values. Cambridge, Massachusetts. Harvard University press.

5. האריס, ר'ג' (2005). מיתוס גידול הילדים. תל-אביב, עם עובד.

6. Forma, A. (1998). Mother of all myths: How society moulds and constrains mothers. London. Harper Collins publishers.

7. עמית, ח' (1997). הורים כבני אדם. תל-אביב, ספרית פועלים.

8. Watson, J.B. (1928). Psychological care of infant and child. New York: Norton. pp. 81-81

9. ספוק, ב' (1963). שיחות עם אימהות. עם הספר, תל-אביב.

10. כצנלסון, ע' (1998). הורים וילדים ומה שביניהם. הורים וילדים. רמת גן, עמ' 291.

11, Galambos, L.N., Barker T.E., & Almeida, M.D. (2001). Parents do matter: Trajectories of change in externalizing and internalizing problems in early adolescence, Child Developmet, 74, 578-594.

12. שארמה, ר' (2004). חוכמת המשפחה. כתר. ירושלים.

13 עמית, ח' (2003). העצמה בהורות, בתוך: ר' לזובסקי וצ' בר-אל (עורכות), מסע של תקווה: ייעוץ וחינוך בעידן של אי ודאות. המגמה לייעוץ חינוכי, מכללת בית ברל: רכס.

14. אלטמן, א' (1999). בעיות פשוטות, בעיות מורכבות ובעיות מסובכות. משאבי אנוש, אוגוסט, 28-31.

Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) דימוי ההורה כמנהיג – פרק ההקדמה, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 06/25/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2012/01/24/dimuy-hahore-kemanhi/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *