טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד

"האדם בארצו כן יאמר אמריו: 'בן אדם היה אשר הנך'

ואצלנו רווחת זו האמרה: 'הסתפק בשלך, טרול, ובזאת דייך'".

(הנריק איבסן, פר גינט, דביר, 1968)

טוב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ

כותרת המאמר נשמעת לכם מוזרה? נכון, זה לא הפתגם שאתם מכירים. הפתגם המקורי הוא "טוב ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ". משמעותו היא שעדיף הישג בטוח עכשיו על פני הישג עתידי, לא בטוח. הפתגם מעודד אותנו לא לשגות באשליות, לא לנסות להשיג את הבלתי אפשרי, אלא להסתפק באפשרי, בריאלי.

למשל, כשאני מתלבט האם לקנות מכונית צנועה בסכום כסף קטן שיש לי, או להשקיע כסף זה בבורסה מתוך תקווה שאתעשר ואוכל לקנות בעתיד מכונית גדולה יותר, עדיף לקנות עכשיו את המכונית הצנועה. אמנם, סכום הכסף העומד לרשותי קטן והפיתוי להשקיעו בבורסה גדול, אך קיים חשש שאתעורר בוקר אחד בלי ההשקעה ובלי המכונית.

או למשל, במהלך משא ומתן הצדדים מתבצרים בעמדותיהם. הם מציגים דרישות אידיאליות ומתעקשים עליהן. מתי שהוא במהלך המשא ומתן מגיע השלב שבו הצדדים צריכים לוותר מעט למען השגת הסכם. עליהם לוותר על הפנטזיה להשיג את כל דרישותיהם ולהסתפק במילוי חלק מהדרישות, שכן אחרת המשא ומתן עלול להתפוצץ, ושני הצדדים יוותרו ללא הישג כלשהו. הציפורים, הדרישות האידיאליות, שהיו על העץ, יעופו.

או למשל, ההמלצה הידועה לכל גוף מסחרי להקפיד לטפח את לקוחותיו הקיימים ולא להשקיע רק בהשגת לקוחות חדשים. ידוע כי להשיג לקוח חדש עולה פי חמש מלשמר לקוח ישן. ואולם ארגונים מסחריים רבים טועים בכך שהם מזניחים את הציפור שיש להם ביד, הלקוחות הקיימים, ומשקיעים משאבים אדירים ברדיפה אחרי לקוחות אפשריים חדשים, הציפורים שעל העץ.

שני פסיכולוגים ישראלים, דניאל כהנמן ועמוס טברסקי, הוכיחו באופן מדעי את השימוש שבני אדם עושים בפתגם זה. בתיאוריה המפורסמת שלהם, תיאורית הפרוספקט (הערך), שזיכתה את כהנמן בפרס נובל בכלכלה (2002), הם טוענים שאנשים אינם מחליטים בצורה רציונאלית. אחת הדוגמאות לכך היא העדפה של וודאות לעומת נטילת סיכונים – כאשר מדובר על רווחים, אנשים נרתעים מנטילת סיכונים ומעדיפים רווח בטוח על פני רווח המוטל בספק ("טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ"). למשל, רוב האנשים יבחרו בזכייה מיידית של 250 ש"ח על פני השתתפות בהגרלה שבה סיכוי של 25% להרוויח 1000 ₪.

טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד

לאחרונה למדתי שחוכמה רבה טמונה גם במשפט ההפוך "טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד".

לפני שנים טיילנו טיול ארוך ומרתק בקוסטה ריקה. קוסטה ריקה שוכנת במרכז אמריקה והיא ידועה ביערות העד הקסומים שלה. באחד הכבישים המפותלים בהרים עצרנו להתרעננות בבית קפה קטן, צמוד לכביש, על מצוק של יער-עד ירוק. המדריך המקומי הבטיח לנו כאן חוויה יוצאת דופן – לצפות בציפור נדירה בשם קוליברי. באנגלית נקרא הקוליברי Hummingbird, וזאת בשל קול הזמזום שנוצר בעקבות הרפרוף המהיר בכנפיו, בין 15 ל-80 פעמים בשנייה. רפרוף הכנפיים כה מהיר, עד כי לעתים קרובות בני אדם אינם יכולים לעקוב אחרי הכנפיים ורואים את הקוליברי המעופף ככתם מטושטש. מעודדים מהבטחת המדריך מיהרנו לצעוד לכיוון בית הקפה. מיד בכניסה נגלה לעינינו מראה מדהים: על עצי הג'ונגל הצמודים לבית הקפה, סביב חוטים דקים התלויים על העצים, חגו בעליזות ציפורי הקוליברי, מדהימות בצבעוניותן, שורקות בחדווה ומניעות את כנפיהן במרץ רב. הוצאנו בזהירות את מצלמותינו מחשש להבריח את הציפורים. בעל המסעדה הרגיע אותנו בחיוך: "אתם יכולים לצלם ללא חשש. הן לא מפחדות והן לא תברחנה. הן רגילות לאנשים". תהינו כיצד הגיעו לכאן ציפורים יפות ונדירות אלה, שבדרך כלל חיות בג'ונגל ונמנעות מחברת בני אדם. התברר לנו שהציפורים באות לשתות צוף, מי סוכר, מתוך קערה קטנה התלויה על כל אחד מהחוטים, המשתלשלים, כאמור, מהעצים האדירים. "מי שם להם את מי הסוכר?" שאלנו את בעל בית הקפה האדיב. "אני", ענה. "האם הן דרות כאן קבוע?" הוספנו ושאלנו בסקרנות. "לא. לפעמים הן באות ולפעמים לא", ענה. לא יכולנו שלא לתת לבעל בית הקפה עצה טובה מארץ הקודש: "אם כך, אולי כדאי שתכלא אותן בכלוב וכך תהיה בטוח שהן תמיד תהיינה כאן. התיירים יבואו אליך כדי לראות אותן ותוך כדי כך יקנו אצלך". בעל בית הקפה הסתכל עלינו ארוכות, נד בראשו, והשיב: "אין בעיה. אני יכול בקלות לכלוא אותן, אבל אז הן לא תהיינה חופשיות! הן תהיינה פחות עליזות, כמעט ולא תצפצפנה, תמעטנה בתנועה. לכן, אני מעדיף אותן על העץ מאשר אצלי בכלוב. נכון, כשהן חופשיות הן מגיעות פחות, אבל כשהן מגיעות, הן מתנהגות בצורה טבעית נפלאה. כך כולם מרוויחים: הציפורים מרוויחות חופש, התיירים מרוויחים הנאה מצפייה בציפורים נדירות המתנהגות בצורה טבעית, ואני מרוויח למחייתי, שכן כשהתיירים ממתינים לציפורים הם מזמינים אצלי יותר אוכל". חשבתי לעצמי: "מעניין. אם כך, טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד"!

בעל בית הקפה בסיפור העדיף את הציפורים משוחררות ולא כלואות. הוא לא הלך שולל אחר האפשרות הבטוחה לכאורה של כליאתן בכלוב – "טוב ציפור אחת ביד משתיים על העץ". הוא לקח סיכון ואפשר להן לבוא וללכת כרצונן, ועל ידי כך הרוויח בסופו של דבר – "טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד". מה ניתן ללמוד מכך? שלעיתים, עדיף להעז לשאוף לעתיד עמום יחסית, אך מבטיח ומלא פוטנציאל, במקום להסתפק בהווה בטוח לכאורה, אך שטחי ודל. לעתים סיכון סביר, ויתור מסוים על שליטה וביטחון, יגרום להנאה, לרווח, גדולים יותר.

לאחרונה ביקרנו קבוצה גדולה של חברים באחת המסעדות היפות בצפון הארץ. ביקשנו יין. ניגשה המלצרית והציעה לנו מספר סוגי יין לבחירה. בחרנו סוג אחד. המלצרית פתחה את היין והציעה לנו לטעום ממנו. אמרנו שאנחנו סומכים עליה ואין צורך בטעימה שלנו. המלצרית נראתה מופתעת ואמרה: "הלוואי שכל הישראלים היו סומכים עלינו קצת יותר. הם היו נהנים יותר מהיין". "למה את מתכוונת?" שאלנו. "בצרפת", אמרה, ואז שמנו לב למבטאה הצרפתי, "נהוג לפתוח את היין שעה לפני הארוחה על מנת 'שינשום'. כלומר, כשחושפים את היין לאוויר, החמצן מתקשר לטאנינים (יחידות החומר המשמר) שאין בהם צורך יותר, ו"גונב" אותם מהיין. חמצון זה מרכך את היין והופך אותו לנעים, מלטף ומוכן לשתייה". התפעלנו מההסבר המקצועי. סוף סוף הבנו למה הכוונה כשאומרים שהיין "נושם". "ומה קורה אצלנו, בישראל? למה אנחנו לא נהנים מכך?" תהינו."אה, אצלנו, בישראל, אנשים לא סומכים על בעל המסעדה, ורוצים לראות בעיניים שלהם כיצד פותחים את היין. 'אנחנו רוצים לראות בדיוק מה שאנחנו מקבלים', הם אומרים לי. 'אנחנו מאמינים רק למה שאנחנו רואים'. לכן, כשאני פותחת את היין כמה דקות לפני הארוחה הוא לא 'נושם' מספיק. אם הם היו סומכים עלינו יותר שנפתח את היין הרבה לפני הארוחה, הם לבטח היו נהנים יותר". חייכתי לעצמי: "טוב שתי ציפורים על העץ (הבטחה ליין טוב יותר שאיננו רואים אותו) מציפור אחת ביד (יין שאנו רואים אותו, כאן ועכשיו)".

טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד – בזוגיות

הרעיון שכדאי להתנהל בצורה חופשית, משוחררת ולא להיצמד לסכימות נוקשות אף כי בטוחות, נכון במיוחד ביחסים הזוגיים. דווקא בני זוג, שאמורים להרגיש פתוחים אחד עם השני, מתנהגים פעמים רבות בצורה לא חופשית, מעוכבת. הם חוששים מביטוי פתוח של רגשות ומחשבות, בגלל התנסויות כואבות של דחייה ופגיעה, ומתנהלים בקשר כמו ציפורים כלואות. הם מעדיפים להישאר ביד, ציפורים חסומות ומתוסכלות אך מוגנות יחסית, על פני האפשרות להיות ציפורים חופשיות על העץ, מסתכנות ואולי נפגעות.

אומר הבעל: "אני עוצר בתוכי הרבה ולא מדבר על מה שאני באמת מרגיש. מדוע? כיוון שכשאני אומר מה אני מרגיש או חושב, אשתי חווה זאת כביקורת, נפגעת, כועסת עלי, אני נפגע וכועס עליה, ואין לזה סוף. אז אני מעדיף לוותר, לעשות מה שהיא מבקשת, גם אם אני מרגיש בתוכי התמרמרות ותסכול. נכון, אני לפעמים מרגיש מחנק נוראי, זעם פנימי ענק, שבטח מוקרן החוצה".

אומרת האישה: "איך אני יכולה לרצות להיכנס איתו למיטה, כשאין בינינו כלום לפני זה? ההפך, יש מתח, תסכול וכעס. אבל, אני יודעת שזה חשוב לו, מבינה שאם אמשוך את ההימנעות יותר מדי זה יביא לפיצוץ גדול, אז אני משחקת אותה, ומדי פעם נענית לו. להגיד שאני נהנית? ממש לא, והוא מרגיש זאת".

בני הזוג אינם מודעים תמיד כיצד הם כובלים את השני בכבלי ציפיותיהם הנוקשות, אך הם כועסים עליו כשהוא מאכזב אותם בהתנהגותו הממאנת, הנמנעת, המסורסת.

אומר הבעל: "אני שונא להרגיש שאשתי עושה לי טובה. בכל דבר: באוכל, בבילויים, במיטה. אני רוצה להרגיש שהדברים באים ממנה, כי היא רוצה את זה. רציתי אישה חיה, וקיבלתי אישה מדוכאת!"

אומרת האישה: "נכון, הוא עושה בסוף מה שאני רוצה, אבל בצורה מלאכותית ועוינת. עדיף לי כבר שלא יעשה. למשל, הרביתי להתלונן שהוא לא עוזר לי בבית, בארוחת הערב. לאחר מסע ארוך של לחצים, הוא התחיל לשאול אותי בצורה מלאכותית: 'את רוצה שאני אעזור לך?' אבל הוא בחר לשאול אותי תמיד כשאני לחוצה ועסוקה במשהו אחר. גם השאלה נשאלה בצורה קרה, כאילו כדי לצאת ידי חובה. היה ברור שהוא רק מצפה לשמוע את ה'לא' שלי. אז מה זה שווה?"

במצבים מדכאים כאלה נאלצים בני הזוג להסתפק בפירורים רגשיים שבן זוגם זורק להם, במקרה הטוב, וממחטפים של נתינה שהם מבצעים, במקרה הרע. הבדיחה הידועה מספרת על גבר המתוסכל מכך שאשתו נמנעת תדיר מקיום יחסי מין איתו, בתואנה של כאבי ראש. יום אחד הוא נכנס לחדר השינה עם כדור אספירין וכוס מים. שואלת אותו אשתו: "למה הכדור והמים?" הבעל: "זה בשביל כאב הראש שלך". האישה: "אבל אין לי כאב ראש". הבעל: "אה! תפסתי אותך. בואי מהר למיטה".

טוב שתי ציפורים על העץ מציפור אחת ביד – בהורות

חופש הניתן לאנשים להיות הם עצמם, לא נשלטים, חופשיים, הולכים ובאים, מעצים אותם, ובהמשך גם את זולתם. חופש פנימי זה חשוב גם ביחסים בין הורים לבין ילדיהם.

אב בטיפולי מעלה קשיים שיש לו עם בנו בן ה- 15. הנער מתקשה בתקשורת בין-אישית ועקב כך הוא סובל מקשיים חברתיים ניכרים. הוא סגור מאוד ומנהל עם הוריו תקשורת דרשנית בלבד. כשהוא מתוסכל, הוא מגיב בהתקפות זעם. האב מרגיש שהצליח במאמצים רבים לבסס קשר יחסית טוב עם הנער, שמתבטא בעיקר בנסיעה משותפת לחדר כושר. בדרך הם מעט מדברים על מכוניות, סוסים וכיו"ב. האב מרגיש שהוא צועד במתח על חבל דק מאוד עם בנו, נזהר לא לעשות טעות ולדבר יותר מדי. על אף זאת הוא מרוצה, שכן הוא מרגיש שיש קשר ותקשורת בסיסיים עם בנו. הוא מבין שכדי לעזור לבנו להיפתח, ללמוד לנהל תקשורת בין אישית מפותחת קצת יותר, הוא צריך להעז ולדבר איתו בצורה אישית יותר – גם על עצמו, האב, וגם על הנער. הוא חושש לעשות זאת, שמא יקלקל את הקשר שהצליח לבסס ביניהם. במהלך הטיפול התחזק האב והעז לעזוב את הקרקע הבטוחה אך הדלה של התקשורת המינימאלית שיש לו עם בנו. הוא החל בדברים פשוטים, אך נועזים מבחינתו, למשל לומר לבנו דברים טובים: "אני מעריך את ההתמדה שלך בהליכה לחדר כושר", "ניכר ששריריך מתפתחים יפה" וכיו"ב. על אף שבנו ניסה "לנער" אותו מעליו, הוא ראה ששניהם נשארו בחיים… לאחר מכן הוא העז להתייחס לקשר ביניהם: "אני שמח שאנחנו נוסעים ביחד ומצליחים לשוחח מעט", "קשה לי כשאתה מסתגר פתאום ולא עונה לי ואני לא מבין למה" וכיו"ב. גם כאן תגובות הנער היו בתחילה קשות. בהמשך הוא אף הצליח לגרום לשיחות ביניהם על נושאים בעיתיים, שמעולם לא דיברו עליהם באמת, כמו היחסים הקשים של הנער עם אחיו הצעיר, הימנעותו ממגע חברתי ועוד. במילים אחרות, האב למד לא להסתפק ב"ציפור" שהייתה לו ביד, התקשורת הדלה והמתוחה עם בנו, אלא לשאוף ל"ציפורים" מרהיבות יותר, חופשיות ומאושרות, אף כי לא ודאיות, של תקשורת ספונטאנית, משוחררת, גם אם לא תמיד קלה.

מדוע, אם כך, איננו מצליחים לשחרר את הציפור?

פעמים רבות אנו מתקשים לשלח את הציפור שבידנו לחופשי, גם כשאנו בטוחים שהיא כבר לא משרתת אותנו יותר, ואף גורמת לנו נזק. אנחנו לא מסוגלים לשחרר את הדברים ששוב אינם משרתים אותנו יותר, לנוע הלאה ולבטוח שמשהו אחר יותר טוב יצמח במקומם. אנשים בוחרים להמשיך לחיות חיים לא נעימים ולא רצויים, אך עם תוספת של מעט הנאה וסיפוק, בבחינת הטוב במיעוטו ("טוב ציפור אחת ביד…"), על פני ניסיונות אמיצים לשנות את מצבם, בבחינת הטוב במרבו ("טוב שתי ציפורים על העץ…"). מדוע?

ראשית, אנו מפחדים להישאר במצב ביניים לא ברור, מתסכל ולא מספק

בני אדם נוטים להיאחז במה שיש להם, כל עוד אינם מזהים משהו חדש, ברור במקומו. קשה לשחרר משהו שלא מתאים לנו, אם אנו לא בטוחים שמשהו אחר יכול להחליפו באופן מיידי. למשל, אם נעזוב משרה מסוימת, שאיננו מרגישים בה נוח, האם נוכל לבטוח שמשרה אחרת, מתאימה יותר למיומנויות שלנו ולחלומות שלנו, תהיה נגישה לנו? לא. לכן, לא נעזוב את משרתנו שנים רבות, אם בכלל. או למשל, אם נסיים מערכת יחסים, אנו עשויים להיות זמן מה לבד לפני שמערכת יחסים אחרת, טובה יותר, תתגשם. לכן, נעכב שנים רבות את החלטתנו לסיים את מערכת היחסים הקלוקלת, אם בכלל. הפחד שתחליף לא יגיע מיד יכול לגרום לנו להיאחז במשהו, גם אם אנו יודעים שאנו צריכים לשחרר אותו ולהשתחרר ממנו.

גבר כבן כארבעים בטיפולי מתלבט לגבי הצעת קידום שקיבל במקום העבודה שלו. הוא עובד מסור ונאמן, ממלא תפקיד משמעותי בדרג ביניים כבר שנים רבות. הוא חש חוסר סיפוק בתפקידו ומעוניין כבר תקופה ארוכה בשינוי. הוא רמז על כך למנהלו, שלא ממש התייחס לכך. לכן, כשהציעו לו עכשיו את התפקיד החדש, קפץ על המציאה, למרות שהתנאים בתפקיד החדש פחות נוחים, הסיכויים להצלחה בו קטנים, וכלל לא ברור שייהנה לעשות אותו. שאלתי אותו האם הוא יודע איזה תפקיד הוא היה רוצה לעשות, לאן הוא שואף להגיע. הוא התקשה להשיב. הוא אמר שהוא לא רגיל לחשוב על עצמו כמישהו ראוי, שמסוגל להגיע להישגים גבוהים. הוא יודע בוודאות שהוא רוצה שינוי, אבל הוא לא מעז לחשוב מה היה רוצה באמת לעשות. "אני מעדיף לקחת מה שמציעים לי", הסביר "כי אני לא יודע מתי פעם הבאה יציעו לי הצעה כזאת. אתה מבקש ממני לחכות, להבהיר לעצמי מה אני רוצה באמת. זה יפה, אבל גם מסוכן. אני לא מסוגל להיות יותר מדי זמן במצב מתסכל כזה של חוסר ודאות, לא לדעת מה יקרה. עדיף ציפור אחת ביד משתי ציפורים על העץ, נכון?"

שנית, אנו מתקשים לוותר על שליטה ולכן לא סומכים על אחרים

הצורך הטבעי שלנו לדעת מה קורה, להיות בעניינים, לשמור על שליטה, עלול לגרום לכך שלא נסמוך על אחרים. לעתים נרוויח יותר אם נוותר מעט על שליטה, באחרים וגם בעצמנו. במשפחה, הקושי של הורים לסמוך על ילדיהם והצורך שלהם לשמור על שליטה גם כשהם יודעים שהיא מזיקה, יכול להיות הרסני במיוחד.

אם לילד בכיתה ה' מתלוננת שבנה לא מכין שיעורי בית והיא נאלצת לשבת איתו שעות כל יום: "זה סיוט. אנחנו רבים וצועקים ובוכים". האם מתוסכלת שהיא צריכה לבזבז שעות יקרות ביומה העמוס בישיבה מענה עם בנה, ועקב כך היא לא מצליחה להגיע לטפל כהלכה בצרכים של שאר בני המשפחה, שלא לדבר על צרכיה שלה. כשנשאלה על ידי מדוע לא תעביר אחריות לבנה ותשחרר את עצמה מעול הכנת שיעורי הבית, ענתה: "אני יודעת שמה שאני עושה הוא לא טוב – אני לא מאפשרת לבני לקחת אחריות על משהו שהוא שלו, אבל אין ברירה אחרת. האלטרנטיבה גרועה יותר. אם אני אעזוב אותו, הוא ייפול לגמרי, יתרסק. אני לא יכולה להרשות לעצמי שזה יקרה, בשום אופן!"

שלישית, אנו מקווים בצורה מוגזמת שנצליח לשפר את מה שקשה לנו איתו, ולכן איננו משחררים אותו

פעמים דווקא התקווה, הפנטזיה שדברים רעים יוכלו להשתפר, היא המכשול הגדול ביותר לשינוי ולשחרור. האנרגיה שאנו משקיעים בניסיון לשפר מצבים שהם בבירור לרעתנו מונעת מאיתנו לעתים קרובות יצירה של משהו אחר, בריא יותר.

אישה בת 50 עושה מאזן חיים. יש לה ארבעה ילדים שהיא מרוצה מהם, אך היא מרגישה כישלון חריף בחיי הנישואין שלה. "לא קניתי חתול בשק, כשהתחתנו. תמיד ידעתי שבעלי הוא כזה, שתקן ודכאוני, אבל האמנתי שאוכל לשנות אותו. כנראה שהיה לי צורך להוכיח לעצמי שאני אהיה מסוגלת לעשות מה שכל האחרות לא הצליחו – להפכו לבר שיחה, חייכן, אופטימי. במהלך כל השנים הראשונות לנישואינו, גם כשהיה לי קשה, המשכתי להאמין ולקוות. היום ברור לי שלא היה לי סיכוי, ואני מצטערת על כל השנים הללו שבזבזתי באמונה מגוחכת שאצליח לשנותו. בזבזתי חיים שלמים על תקווה שלא התגשמה, ושלא היה לה סיכוי מלכתחילה".

רביעית, אנו בוחנים דברים מתוך תפישה תועלתית נוקשה – מה יצא לי מזה? – וכך נמנעים משינוי ומחידוש

מרבית האנשים חושבים חשיבה פרקטית, תועלתית: מה יצא לי מזה? הם נמנעים להתנסות בדברים חדשים שהם נמשכים אליהם, במיוחד כאלה שההתנסות בהם כרוכה בקשיים ובמאמצים, אם אינם בטוחים בתועלת המיידית שיוכלו להפיק.

אישה כבת ארבעים מטופלת בילדים קטנים, עובדת במשרה חלקית במקצוע שוחק. היא מרגישה צורך בשינוי. היא מעוניינת להפוך את תחביבה, מלאכת יד, למקצוע נוסף, שגם תוכל ליהנות ממנו וגם תוכל להתפרנס באמצעותו. עכשיו עומדת בפניה אפשרות להשתתף בהשתלמות ייחודית בתחום. ההשתתפות כרוכה בהיעדרות מהבית של יום בשבוע בשעות הערב. מאחר שגם כיום היא נעדרת מהבית יומיים בשבוע בגלל עבודתה, ומאחר שבעלה לא יכול לעזור לה בעניין זה, היא מתלבטת מאוד. "מצד אחד, אני מאוד רוצה להשתתף בהשתלמות זאת. אני בטוחה שאיהנה וגם אוכל ליישם את הדברים שאלמד בתוך המשפחה. אבל, אני לא מאמינה שכתוצאה מהשתלמות זאת, אוכל לפתוח עסק עצמאי. זה לא יביא לי תועלת מעשית. זה גם יקר וגם מסובך מבחינת ההתארגנות. לכן, אני אוותר בלב כבד. אני יודעת שאצטער על כך, אבל אין לי ברירה".

חמישית, אנו מאמינים להבטחות הזולת גם כשהוא מזיק לנו, וכך כולאים עצמנו בכלוב, כשהמפתח לו נשאר בחוץ

כאשר מי שאחראי ליצירת המצב הרע בו אנו נתונים גם מתייחס אלינו מדי פעם בצורה חיובית, אנו מתבלבלים, משלים עצמנו שאולי יהיה טוב יותר, ולא מצליחים לעשות שינוי במצב. למשל, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי, לעזוב מישהו שאוהבים מאוד, גם כשהחיים איתו הפכו לסיוט, כשאותו מישהו אומר מדי פעם שהוא אוהב בחזרה. אנו כולאים עצמנו בכלוב, לאוו דווקא של זהב, שהמפתח לו נשאר בחוץ, אצל מי שמדי פעם זורק לנו פירור של התייחסות, של תשומת לב.

אישה מתוסכלת מאוד ביחסים עם בעלה. היא תופשת אותו כמנוכר, לא נוכח בבית, עוין כלפיה, עד כדי התעללות נפשית. היא חוששת 'לפרק את החבילה' בעיקר בגלל הנזק האפשרי שיגרם ילדיה. לעתים היא אוזרת עוז, חושבת בצורה רצינית על אפשרות של גירושין ואף מדברת על כך בתקיפות עם בעלה. ואז, כבמטה קסם הוא משתנה, עוטף אותה במחמאות, מגלה כלפיה יחס חם, מבטיח שישתנה. האישה מתבלבלת, היסוסיה גוברים והיא מאבדת מנחישותה. וכך בתהליך מחזורי בעלה דוחק אותה כל פעם בחזרה לכלוב, כשהוא שומר את המפתח לכלוב. האישה לא מצליחה לשחרר את הציפור – היא משלה עצמה מדי פעם שהיא חיה בכלוב של זהב, לא מצליחה לייצר מפתח משלה ולשחרר עצמה מהכלוב.

היכן הציפור המשוחררת – בפנים או בחוץ?

שחרור אין פירושו בהכרח עזיבת המצב הנוכחי, יציאה מהמסגרת, חיפוש הפתרון בחוץ. לעתים דווקא החוץ הוא האשליה וההתמודדות האמיתית היא בתוך המצב, בניסיון אמיץ לשנותו מבפנים. המחשבה שיש שם על העץ שתי ציפורים יפות ומשוחררות ולכן וכדאי לעזוב את הציפור שיש לנו ביד, שהיא לכאורה מלאכותית, כבויה ונבולה, יכולה להיות פנטזיה, אשליה, בריחה מהתמודדות. לעתים הציפורים היפות לכאורה שעל העץ הן ציפורים מדומות, מקסם שווא, נעלמות ברגע שמתקרבים אליהן. דווקא הציפור שביד, הפחות יפה לכאורה, יכולה להיות הציפור האמיתית, זו שאיתה אפשר וכדאי לגדול ולהתפתח. השחרור האמיתי הוא שחרור פנימי: מציפיות מוגזמות המולידות אכזבה כואבת, מאמונות נוקשות הגורמות לתסכול מענה, מתפישות ביקורתיות המסתיימות בדיכאון קודר. כך ביחסי זוג למשל, כאשר בני הזוג מצליחים לחיות מתוך שחרור פנימי, להיות הם עצמם בקשר ולהרשות לבן זוגם להיות מי שהוא, הם מצליחים לשחרר את הציפור הכלואה בידם. הם אינם מסתפקים בחיים מלאכותיים וחלקיים, ומרוויחים חיים טבעיים מלאים, כמו ציפורים משוחררות על העץ.

זוג בטיפולי חווה משבר חמור בנישואיו. האישה התאוששה זה עתה מדיכאון לאחר לידת הבת השנייה. הגבר התאושש ממשבר כלכלי חמור בעסקיו. מתחים וקונפליקטים שתמיד היו קיימים בחייהם, התפרצו כעת בעוצמה. האישה הכירה בעבודה גבר רווק, שנתפש בעיניה כאביר חלומותיה, שונה לגמרי מבעלה: עדין, בעל חוש הומור, מעמיק, לא ביקורתי. היא החלה לפנטז על אפשרות של פרידה מבעלה לטובת חיים עם גבר זה, על אף שלא היה ביניהם עד כה שום דבר רציני. "אני מרגישה שאיתו אצליח לחיות מחדש", אמרה. "הוא כל כך שונה מבעלי, והיחסים ביני לבין בעלי כל כך בעיתיים, שזה נראה לי פתרון עדיף". עד שלא הצליחה לוותר על פנטזיה זאת ולהתמקד במטרת שיפור יחסיה עם בעלה, נשארה תקועה. הציפור המדומה על העץ קרצה לה, השלתה אותה, הסיטה אותה מהתמודדות עם הציפור שהייתה לה ביד, שדרשה אמנם תמיכה והזנה, אך יכלה להתאושש ולהחזיר טובה כפליים.

הבעל, במקביל, התחבר לשותף צעיר, רווק וכריזמטי, שעזר לו לבסס מחדש את עסקיו. הוא פיתח כלפי השותף יחס של הערצה וקינא בצורת חייו החופשית. הוא הושפע מדעותיו של חברו על מערכות יחסים זוגיות בכלל ועל מערכת היחסים שלו עם אשתו בפרט ("לאיש מדהים כמוך מגיע יותר", "מותר שיהיו לך בילויים פרטיים בלי אשתך", וכיו"ב). הוא החל להאמין, שאם יחיה את אורח החיים של שותפו, על אף פער הגילים ביניהם והמחויבויות המשפחתיות השונות בתכלית, יהיה לו טוב. הציפורים על העץ (במקרה זה ציפורים תרתי משמע…) פיתו אותו בצורה הרסנית לשחרר מהר מדי, את הציפור שהייתה לו ביד, ללא ניסיון התמודדות רציני עם הקשיים והבעיות. כשקלט את הזיוף, האשליה וחוסר התכלית שבציפורים שבחוץ, כבר היה מאוחר מדי. גם הציפור שהייתה לו ביד, שלא הייתה רעה אך דרשה התייחסות ותשומת לב, פרחה לה. הוא נותר לבד, בלי ציפור ביד וללא ציפורים על העץ…

אז מה טוב יותר – ציפור אחת ביד או שתי ציפורים על העץ?

כנראה שלעתים ציפור אחת ביד טובה משתי ציפורים על העץ. פעמים אחרות שתי ציפורים על העץ עדיפות על ציפור אחת ביד. כך או כך, חשוב שנדע להבהיר לעצמנו במצבים השונים, מתי להרפות וממה, ומתי להיאבק ועל מה. כדברי סיפריאנו אלגור, גיבור "המערה", ספרו המופלא של סאראמאגו זוזה: "אני שם לב שיש דברים שבורחים לי מהידיים ואחרים מאיימים שיברחו, הבעיה שלי היא להבחין בין אלה שעוד יש טעם להיאבק עליהם לאלה שצריך להיפרד מהם בלי צער." (סאראמאגו זוזה, המערה, הקיבוץ המאוחד: ספרי סימן קריאה, 2003, בני ברק, עמ' 122).

"הנזיר הבודהיסטי שואן, נהג להטיף לתלמידיו כמה חשוב ללמוד פילוסופיה עתיקה, כדי להכיר ולדעת מה הגו אבותיה. אחד התלמידים, שהיה שקדן ובעל כוח-רצון מיוחד, רשם באדיקות את כל דבריו של שואן, ואת שארית היום העביר בהרהורים אודות ההוגים הקדומים.

לאחר שנה של לימודים קדחתניים, חלה התלמיד, אך למרות מחלתו המשיך לפקוד את ספסל הלימודים. 'אמנם חולה אני,' אמר התלמיד לשואן, 'אך לא אוכל לנוח שכן רודף אני אחר החוכמה, וזמני יקר מכדי שאוכל לכלותו לשווא.'

לשמע הדברים הללו שאל אותו שואן: 'ומנין לך כי החוכמה נמצאת לפניך. אולי היא פוסעת אחריך, מנסה להשיגך ואתה אינך מאפשר לה? להרפות – גם זו חוכמה.'"

(פאולו קואלו, קצרצרים, ידיעות אחרונות, 2002, תל אביב, עמ' 93-94)