להסתכל רחוק, לאחוז חזק בהגה, וללחוץ ארוכות על דוושת הדלק: על הקשר שבין נהיגה בדרכים ותהליכי שינוי.

"האסטרטגיה המסוכנת ביותר היא לקפוץ מעל תהום בשני דילוגים" (בנימין ד'יזראלי)

חזרנו מטיול של כשלושה שבועות בקרוואן באיסלנד הרחוקה והמקסימה. חלק גדול מהכבישים באיסלנד, במיוחד אלה המובילים לשמורות הטבע הייחודיות בפנים האי, הם דרכי עפר באיכות גרועה, מחורצים בחריצים עמוקים לאורך קילומטרים רבים בגלל סחף הגשמים העזים ושיטפונות הנהרות האדירים. הנהיגה בדרכים אלה קשה: הרכב קופץ ומזדעזע בכל קפל קרקע ויש חשש מאיבוד שליטה עליו. לכן האטתי מאוד את מהירות הנהיגה בקרוואן בדרכים אלה, וכתוצאה מכך התארכה מאוד הנסיעה. חשנו תסכול רב והיינו חסרי סבלנות. בשלב מסוים, בעצת העזר שכנגד, החלטתי להאיץ את מהירות הנהיגה ולעבור את מכשולי הדרך במהירות. וראה זה פלא: הרגשנו פחות את הקפיצות! כמובן שגם הגענו מהר יותר ליעדנו, חבוטים ומאובקים אבל נמרצים להמשך מסענו.

כל אחד יודע מניסיונו עד כמה קשה לעשות שינוי משמעותי בהרגלי חיים. בין אם אתם מבקשים להפסיק לעשן, לעשות דיאטה להורדת משקל, ללכת הליכה בריאותית כל יום, לשנות מקום מגורים, להיפרד מאדם משמעותי – הרצון בשינוי מלווה בפחדים מרתיעים. אנו חוששים מהלא נודע שמאיים על תחושת הביטחון שלנו ומעדיפים את הקיים הנותן תחושה של יציבות. אנו מבקשים להיאחז במוכר, בהרגלים הישנים אף אם אינם נוחים/בריאים/מספקים, על פני החדש והלא ברור. גם כשמתחילים בתהליך שינוי המכשולים בדרך רבים ומעכבים: עצבנות, קשיי שינה, מתח ולחץ, כעס הסביבה, חרדה, תחושות אשמה. הבעיות המתעוררות בתהליך השינוי מאיטות את התקדמות התהליך, לעתים עד כדי עצירתו המוחלטת. למשל כשבני זוג מחליטים להנהיג מנהג זוגי חדש של בילוי פעם בשבוע כמה שעות לבד, בלי הילדים, הם מתמודדים עם קשיים רבים. הניסיון להשיג מישהו מהימן שיישאר עם הילדים מתסכל ומייאש. הבכי של הילדים כשההורים עוזבים את הביתקורע את הלב ומעצים את רגשות האשמה הנוכחים כל העת. העייפות הקיימת ממילא מתגברת שבעתיים כשהדרך ל"חופש" מתארכת עד אין סוף. ההתמודדות המתישה עם קשיים אלה עלולה לגרום לבני הזוג לסגת ולוותר על תוכניתם הראויה. או למשל כשבן או בת זוג חושבים על אפשרות של פרידה הם חווים בד בבד פחדים רבים. אף אם עז רצונם להיפרד, עולים אצלם סימני שאלה רציניים ומייסרים: מה יקרה עם הילדים? האם זה הוגן לעשות להם את זה? וכיצד יגיב בן הזוג? האם הוא יגביר את שנאתו ויבטאה עוד יותר דרך הילדים? ומה יקרה לי מבחינה כלכלית? האם אצליח להחזיק מעמד? וכיצד אתמודד עם הבדידות? והאם אדע לנווט את דרכי לקראת זוגיות חדשה? ההתלבטויות רבות, הייאוש אורב בפתח והפיתוי להרים ידיים מתגבר. נחוצה דרך אחרת להשגת השינוי, כזו שתוביל את בני הזוג בבטחה בים המכשולים והבעיות, ליעד המבוקש – פרידה.

כשנוהגים בדרך קשה, שיש בה מהמורות עמוקות או אבנים גדולות מאוד, חייבים לנהוג לאט ובזהירות. יש ללחוץ חלש על דוושת הדלק ולהתבונן היטב בתוואי הדרך הקרוב לרכב, כדי לזהות בזמן מכשולים. האחיזה בהגה צריכה להיות איתנה אך לא נוקשה כדי שאפשר יהיה להגיב בגמישות לשינויים בדרך. בדרך כלל מדובר בקטע דרך קצר, שנהיגה איטית וזהירה מאפשרת לצלוח אותו ללא תקלות. ואולם כשמדובר בדרך עפר רגילה אף כי קשה, שיש בה אבנים קטנות ו/או חריצים קטנים, והיא נמשכת לאורך קילומטרים רבים, צריך לנקוט באסטרטגיית נהיגה שונה לגמרי. הנסיעה בדרך כזאת חייבת להיות מהירה כדי לא להרגיש את מכשולי הדרך הקטנים, וללא האטות מיותרות הנובעות מפחדים ומחוסר ביטחון, כדי לא להשתרך שעות רבות מדי בדרך הארוכה. כלומר הנהג צריך ללחוץ חזק על דוושת הדלק, להסתכל קדימה, רחוק ולא קרוב, כדי לשמור על כיוון הנסיעה הנכון ולוודא שאין מכשולים מסוכנים בהמשך הדרך (כמו רכב גדול שמגיע ממול, מכשול קרקעי מסוכן). האחיזה בהגה חייבת להיות חזקה בגלל הסכנה לאבד שליטה ברכב במהירות גבוהה ובתנאי שטח גרועים.

כדי להצליח לעשות שינוי משמעותי בחיים, שבדרך כלל מתמשך זמן רב וכרוך בהתגברות על מכשולים יום יומיים מטרידים, נחוצים נחישות, התמדה וערנות. נחישות – לאחוז חזק בהגה, כלומר לשמור על יציבות וחוזק פנימי. התמדה – לנסוע מהר בלי להתחשב יותר מדי במכשולי הדרך, כלומר להמשיך בשינוי על אף הכאבים הכרוכים בו. ערנות – להתבונן קדימה בתשומת לב, כלומר לכוון כל העת אל מטרת השינוי ולתכנן התגברות על מכשולים גדולים בהמשך. אם מתנהלים בדרך לשינוי לאט ובחוסר ביטחון, מאטים בגלל ההתלבטויות והבעיות המתעוררות, השינוי יכשל או יתעכב מאוד. נאבד את המיקוד במטרה ואולי לא נגיע אליה. נזניח הכנה להתמודדות עם בעיות גדולות בגלל הצורך להתעסק בבעיות קטנות. נתעייף מאוד, נעצור או שנגיע ליעד מותשים, חסרי כוחות להמשך. למשל כשבני זוג רוצים לבלות לבד, בלי ילדיהם, עליהם להאמין שמטרתם ראויה ולהתקדם אליה בנחישות, גם אם לא ימצאו פיתרון מושלם לכל בעיה שתצוץ בדרך. יתכן שערב אחד הילדים יישארו עם דמות מבוגרת שהיא פחות אידיאלית, מבחינת הילדים או מבחינת ההורים. יתכן שהיציאה מהבית תלווה בבכי של אחד הילדים, על אף הכנה מראש טובה שנעשתה על ידי ההורים. ההורים יתייחסו אמנם לבכי הילד וינסו להרגיעו, אך לא ישקיעו בכך מאמץ גדול מדי, ויצאו מהבית על אף הבכי. הם ישתדלו בהמשך להסיח את דעתם מהבעיות שהשאירו בבית וליהנות מהבילוי הזוגי. או למשל כשבני זוג מחליטים להיפרד הם לא ידחו יותר מדי את השיחה עם ילדיהם, על אף חששותיהם מתגובות ילדיהם. הם יסמכו על עצמם שידעו להכיל את כאב ילדיהם, ויאמינו בכוחות ילדיהם להתמודד עם המשבר. הם יבינו שאי אפשר לעבור שינוי גדול כזה ללא מחירים רגשיים, שלהם ושל ילדיהם. הם ישתדלו לפתור ביניהם מחלוקות זוגיות עקרוניות הקשורות לפרידה, ולגבש הסכמות בסיסיות על עניינים מהותיים. ואולם הם יתקדמו בתהליך הפרידה גם אם יישארו סימני שאלה לא ברורים, וגם אם הקונפליקטים ביניהם לא יפתרו בצורה הטובה ביותר מבחינת כל אחד מהם.

ראוי לזכור את התובנה המעניינת הידועה במקרים מגוונים שנתינת תשומת לב מרובה לתופעה מעצימה אותה. מה שאנחנו מקדישים לו תשומת לב, חיוביתאו שלילית, גדל ומתפתח. אם מתעכבים בגין בעיות בדרך הן תגדלנה, תורגשנה יותר ותכאבנה מאוד. אם לעומת זאת נתמקד בהשגת המטרה, על אף הקשיים והבעיות, לא נימנע אמנם מלהרגיש כאב וצער הכרוכים בכל תהליך שינוי, אבל נמזער אותם, ורב הסיכוי שנגיע למטרתנו.

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער. לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כששאר הצפרדעים ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים… אתם נחשבים כבר למתים… חבל לכם בכלל להתאמץ!" שני הצפרדעים שבתוך הבור התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם. הצפרדעים מחוץ לבור המשיכו לצעוק ולסמן להם בידיהם שאין להם סיכוי לצאת מהבור. אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, ומכיוון שאפסו כוחותיו, הוא נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, ניסה והמשיך בכל כוחו, על אף שהצפרדעים המשיכו לצעוק לו: "חבל על המאמץ…אין לך שום סיכוי…". בסופו של דבר, הצפרדע שבבור נתן ניתור חזק והצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה ? הבור היה ממש עמוק". בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש, שהוא לא שמע את מה שצעקו לו, ובטעות פירש את קריאותיהם הנרגשות ואת הסימנים שסימנו לו כמילות עידוד!