להציב גבולות אישיים בכלל, ובגיל ההתבגרות במיוחד

שמור מאמר כקובץ PDF
הדפס!

מאת: חיים עמית, פסיכולוג חינוכי, מטפל משפחתי מוסמך, יועץ ארגוני

מחבר הספרים: הורים בטוחים בעצמם, מודן, 2012

הורים כמנהיגים, מודן, 2006  והורים כבני אדם, ספרית פועלים, 1997

מנהל אתרי האינטרנט: "עמית בעין החורש" ו"לומדים מהבית עם הפסיכולוג חיים עמית"

 

אפשר להבחין בין שני סוגים עיקריים של הצבת גבולות בהורות: גבולות כלליים, אובייקטיביים, המתאימים יותר לילדים צעירים; וגבולות אישיים, סובייקטיביים, המתאימים יותר לילדים גדולים. בגבולות כלליים הדגש הוא על חוקים הנכונים לכל המשפחה ולאו דווקא לילד מסוים, והפנייה של ההורה לילד היא יותר בלשון "כולם-כולנו": "במשפחה שלנו לא מתחצפים", "לכולם אסור לאכול בסלון, וגם לא לך", "זה החוקים של הבית שלנו, גם אם זה לא מוצא חן בעיניך". בגבולות אישיים הדגש הוא על כללי התנהגות ביחסים בין ההורה לבין הילד המסוים, הדיבור של ההורה עם הילד הוא יותר בלשון "אני, אנחנו" – למשל, "אני לא יכול לסבול את הדיבור החצוף שלך כלפי וכלפי אמא. זה פוגע בי מאוד", "אבא ואני לא נוכל להסכים שתמשיך לא לעשות כלום ופשוט לרבוץ. זה מדאיג אותנו", "מה לעשות, אנחנו הורים שלך ודואגים לך, ולכן מנדנדים לך שוב ושוב בעניין זה".

גבולות כלליים מתאימים יותר לילדים צעירים התופשים את הוריהם כקובעים בעולם, והם מעניקים לילד הרגשת ביטחון והגנה. הילד מרגיש שהחוק אינו אישי נגדו והוא חלק מהמשפחה.

גבולות אישיים מתאימים יותר לילדים גדולים שכבר לא תופשים את הוריהם כסמכות-על, ומסוגלים לחוות אותם כבני אדם. גבולות אישיים, הנובעים מהזהויות הנפרדות של הילד וההורה, מעניקים לילד תחושת כבוד וייחודיות.

כמובן שגם בגיל צעיר הורים יכולים וצריכים להציב לילדיהם גבולות אישיים ("זה לא נעים לי כשאתה יושב עלי", "חשוב לי שלא תפריע לי כשאני עובד בבית" "אני לא מוכן שתיסע באופניים בכביש הזה. זה מסוכן מדי ואני דואג לך"), ונכון שגם בגיל ההתבגרות חשוב שהורים יציבו לילדיהם גבולות כלליים ("זה הבית שלנו, ואלה החוקים שלנו, וככה כולם צריכים לנהוג", "כולנו לא מתחילים לאכול לפני שסבתא וסבא יגיעו, וגם אתה תחכה", "לא תוכל להמשיך להשתמש החודש בטלפון הנייד, שכן הגזמת בשימוש/השתמשת לא כראוי").

אבל, כשם שבגיל צעיר לא כדאי להרבות בגבולות אישיים, שכן הילד הקטן זקוק למסגרת ברורה, חד משמעית, שתעזור לו ללמוד כללי התנהגות הנכונים בעולם בכלל, כך לא כדאי בגיל ההתבגרות להרבות בגבולות כלליים, שכן המתבגר זקוק למסגרת הגיונית, לא שרירותית, המכבדת את עצמאותו וזכויותיו, והיא מספיק גמישה ומאפשרת משא ומתן. בגיל ההתבגרות מקור הסמכות ההורי צריך להשתנות, כחלק מההגדרה המחודשת של מערכת היחסים בין ההורים לבין המתבגר: מסמכות פורמלית של ההורים – "תעשה את זה בלי להתווכח, כי ככה אני אמרתי" – לסמכות הורית אישית, "חשוב לי שתעשה זאת. לדעתי זה מאוד יועיל לך". המתבגר ימשיך להיענות להורים אבל הוא יעשה זאת מתוך תחושה של חופש רב יותר, ומתוך כבוד והערכה להוריו כבני אדם יקרים ואהובים. לכן, במקום לומר למתבגר: "אתה לא תרים ידיים על אח שלך, אתה שומע?", או "אצלנו לא יהיה דבר כזה שילד שלי לא יסיים בית ספר עם תעודת בגרות מלאה! לכן, אני לא אממן לך יציאות בערבים עד שלא תשתפר בלימודים", עדיף לומר, "כשאתה מכה את אחיך זה נורא בעיני. זו חצייה של הגבול האדום שלי", ו"חשוב לי מאוד שתסיים בית ספר עם תעודת בגרות מלאה. יתכן שהיציאות שלך בערבים פוגעים ביכולת שלך ללמוד. אצטרך לשקול מחדש את התמיכה שלי בכך".

לפעמים נראה שהתוצאות המעשיות של הצבת גבולות כלליים ואישיים זהות – להגביל שעת חזרה ממסיבה, לא לממן הוצאות מסוימות, להחרים טלפון נייד – אבל אשליה אופטית. מאחר שהצבת גבולות כלליים או אישיים מתבצעות בדרכים שונות לחלוטין ובאות ממקום רגשי אחר אצל ההורה, הן גם מתקבלות אחרת אצל המתבגר. הצבת גבולות אישיים מאפשרת תהליך אחר, חיובי יותר, ביחסים בין המתבגר לבין הוריו. המתבגר יהיה עדיין מאוד כואב וכועס גם כשהגבול שמוביל לאיסור שתייה חריפה הוא אישי (למשל, "אני יודע שזה מאוד חשוב לך, אבל לדעתי הקנייה של המותג הזה לא רק שהיא מיותרת, אלא אנחנו פשוט לא יכולים לאפשר את זה לעצמנו במצבנו הכלכלי"), אבל הוא לא ירגיש מושפל ולא יחוש עוינות כלפי ההורה. ההבדל הזה ברגשות של המתבגר ושל הוריו חשוב להמשך בנייה בריאה של היחסים ביניהם.

נכון שלא קל להורים לילדים בגיל ההתבגרות לדבר עם ילדיהם באופן אישי, ובמיוחד בהצבת גבולות. בגילאים צעירים של הילדים הורים לא חוששים בדרך כלל לומר את דעותיהם, גם אם הן מנוגדות לתפיסות הילדים וגם אם הן תגרורנה תגובות כעס של הילדים. לעומת זאת, בגיל ההתבגרות החשש הגובר של הורים מהתקפות זעם של המתבגר, מניתוק היחסים, מבריחה מהבית וכו' עלול לשתק ולהשתיק אותם. ולעומת זאת לא לוותר על הבעה ברורה ותקיפה של עמדות הוריות אישיות, שצריכות כמובן להיות ענייניות, ולא שרירותיות.

אני רוצה להציע לכם שלושה תחומים עיקריים של ביטוי עמדות הוריות אישיות בגיל ההתבגרות:

  1. הבעת דעה של ההורה בנושאים ערכיים, כמו למשל, בענייני שירות צבאי או חשיבות הלימודים הגבוהים,  אך בלי לכפות את הדעה על המתבגר.
  2. הסתייגות ישירה וגלויה של ההורה מהתנהגות המתבגר הלא ראויה, כמו למשל, הסתייגות מצורת בילוי עם חברים או אי נחת מסגנון דיבור, אך בלי לפגוע  או להעליב.
  3. ביטוי רגשות אישיים של דאגה וחיבה כלפי המתבגר, כמו לומר מילות אהבה, לחבק, אך בלי לחנוק.

    ובכן, על אף שנראה שלא הגעתי לגבול האובייקטיבי של הכתבה (אני יכול לכתוב באתר זה מאמרים באיזה אורך שארצה), נראה לי שמיציתי את מה שהיה לי חשוב לומר, וזהו הגבול האישי שלי. אז שיהיה לכם בהצלחה.

  • * לפרטים ולהרשמה לסדנת הדרכה אינטרנטית להורים לילדים בגיל ההתבגרות, "להיות הורה משפיע בגיל ההתבגרות", לחצו כאן. 
  • * לסרטון פתיחה קצר על יחסי הורים וילדים בגיל ההתבגרות ועל מאפייני סדנת ההדרכה האינטרנטית להורים לילדים בגיל ההתבגרות לחצו כאן.
  • * לסדנאות וקורסים אינטרנטיים נוספים של חיים עמית לחצו כאן.
Share
תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA): עמית, חיים. (2012.) להציב גבולות אישיים בכלל, ובגיל ההתבגרות במיוחד, [גרסה אלקטרונית].
נדלה בתאריך 08/20/2017 מאתר עמית בעין החורש http://amithaim.com/2015/09/23/lehatziv-gvoolot-ishihim/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *