"על ראש ההר מצוי מעיין-פלאים, שכל השותה ממנו זוכה בנעורי נצח.
רק מי ששותה ממי המעיין, יכול לטפס אל ראש ההר"
(מתוך: שיחות מטורפות מאת יעקב רז).
הפרדוקס
"אין לי ספק שהילד הראשון שלנו סבל שלא באשמתו בגלל היותו ראשון. עשינו לגביו כמעט את כל השגיאות, שהורים חדשים יכולים לעשות. איך אומרים? 'התגלחנו על זקנו'. היינו חרדים מדי, נוקשים מדי, מפטמים מדי. הכל מדי. נכון שבתור ילד ראשון, הוא גם קיבל המון תשומת לב חיובית ומקדמת. עם הילד השני כבר הייתה לנו פחות סבלנות להשקיע, ללמד, לשחק וכו'. ובכל זאת, אם היינו יכולים להימנע ממקצת הטעויות שעשינו עם ילדנו הראשון היינו שמחים מאוד. אולי אפשר להתחיל ישר מהילד השלישי?"
בהורות, יותר מאשר בתפקידים אחרים יש לניסיון משמעות רבה. זאת כיוון שהורות היא תפקיד, שאין הכשרה מסודרת לקראתו. הלמידה המוקדמת היחידה מתרחשת תוך כדי צפייה בדפוסי התנהגותם של הורינו, והתנסות בהם. אין לנו אמצעי-למידה יעיל אחר שיכשיר אותנו להיות הורים טובים לפני תחילת ההורות. משום כך לניסיון הנצבר בהורות חשיבות רבה. יום-יום, שעה-שעה, אנו הולכים ומשתכללים בהורותנו. כמה פעמים במהלך גידול ילדינו,שמענו את עצמנו אומרים משפטים של לקח ולמידה עצמית: "אם היה לי היום את השכל של פעם", או "אני לא מאמין על עצמי שכך התנהגתי פעם". ההתנסות עם ילדינו מלמדת אותנו כיצד להיות הורים טובים יותר. וכך, ממרחק של זמן, מכירים ההורים בטעויות הגסות, שעשו כהורים צעירים בגידול ילדם הראשון, ורוצים היו להתחיל בגידול הילדים לאחר שהתנסו כבר בגידולם!
זהו "פרדוקס העיתוי" בהורות – אנשים נעשים הורים, על-פי-רוב כאשר הם צעירים ואינם בשלים לכך רגשית, ואילו כאשר הם מבוגרים ובוגרים, אין הם רוצים בדרך-כלל לגדל ילדים. הזמן הפחות-מתאים מבחינה רגשית לגדל ילדים הוא על-פי-רוב עם הילד הראשון, כשאנו צעירים עדיין, חסרי ניסיון במקצוענו, ובלתי בשלים באישיותנו. ואילו הזמן המתאים יותר מבחינה רגשית להתחיל בגידול ילדים הוא לאחר שכבר עברנו כברת דרך רצינית בהורות ובחיים. אבל דווקא בגיל זה, שבו כאמור אנשים מתאימים יותר מבחינה רגשית להיות הורים, הם ממעטים לעשות זאת. למי יש סבלנות לחכות, בגיל הצעיר, ולמי יש כוח להתחיל בגיל המבוגר…?! נראה שהטבע מהתל בנו – לצורך גידול ילדים הוא מעדיף את הקלות הפיזית של הלידה ואת התלהבות הנעורים, על פני חוכמת המבוגר ובגרותו הרגשית.
אני חש כיום את פרדוקס העיתוי, דרך ויכוחי עם בתי הבכורה על גידול אחיה. יש גיל שבו הילדים הגדולים במשפחה מאמינים שהם יודעים טוב יותר מאיתנו, איך לגדל ילדים. הם מנסים ללמד אותנו כיצד עלינו להתנהג עם אחיהם הצעירים. בדרך כלל כיוון טענותיהם אחד: "אותי הענשתם, ואותו אתם מפנקים מדי. לו אתם מרשים מה שלי לא הרשיתם" וכו'. אלה, על-כל-פנים, הטענות שיש לבתי הגדולה, בת העשרים, כלפינו. "הזדקנת" היא הטיחה בפני באחת מהשיחות הקשות בינינו. "בשביל מה הבאתם עוד ילד, אם אתה לא משקיע בלחנך אותו? תודה על האמת, אבא, אתה מזניח אותו! במקום להעמיד אותו במקום, אתה כל הזמן מוותר לו". לא הצלחתי להבהיר לבתי שההבדל בהתנהגותי איתה ועם אחיה לא נובע מ"עייפות החומר", אלא הוא ביטוי למה שלמדתי כהורה. למדתי שאיתה התנהגתי בקשיחות-יתר שאינה ראויה; שיש להתנהג אחרת עם כל ילד בהתאם לאופיו, וכו'. ואולם, לא יכולתי להתעלם מהאפשרות של אמת כואבת אחרת שמשתמעת מדבריה: אולי באמת איני מקדיש לילדי הצעיר את מה שהוא צריך בגלל ש"זה כבר לא בראש שלי" לגדל ילדים? לא היה לי ספק עד כה שהעיתוי שללידת בתי הבכורה היה מוקדם מדי עבורי. הרגשתי אז ילד (!) ולא ממש רציתי להיות אבא (!) בשלב כה מוקדם של חיי. אבל אולי גם העיתוי ללידת בני הצעיר לא היה מתאים – אולי הוא עיתוי מאוחר מדי ואיני מוכן להודות בכך?
כשהעיתוי מוקדם מדי
מספרת אם צעירה בת 19, שזה עתה התגרשה מבעלה:
"אין לי ספק שהכל היה מהר מדי ומוקדם מדי", "האהבה בינינו נדלקה מהר. הרגשנו ממבט ראשון שאנו מתאימים אחד לשני. מיד התחלנו לחיות ביחד. שנינו רצינו מאוד ילדים, ולכן, אחרי מספר חודשים נכנסתי להיריון. אבל זה היה נורא. בכלל לא דומה למה שדמיינתי לעצמי. היינו כל-כך צעירים, כל-כך לא בשלים לאחריות הנדרשת לגידולו של ילד. בעלי לשעבר לא הצליח להחזיק מעמד מול הלחצים שנוצרו משעה שהפכנו למשפחה. הוא נעשה מתוסכל, מריר, עצבני וכועס. הוא החל להעדר מהבית יותר=ויותר. אחרי מספר חודשים התגרשנו ונותרתי עם התינוק. היום ברור לי שזה היה ממש לא אחראי ללדת ילד בגיל כה צעיר".
ברחבי העולם, העדרם של האבות הוא גורם מכריע לאומללותם של ילדים. מדי שנה יולדות באמריקה כחצי מיליון בנות-עשרה. מעטים מאוד מהנולדים חוזרים לבית שאביהם נמצא בו. מאז שנות החמישים עלה בארה"ב שיעור הילדים החיים עם אמם בלבד, פי ארבע – מ-6% מכלל הילדים אז ל-24% כיום. 40% מילדי ארה"ב – 19 מיליון ילדים ב-1994 – הולכים לישון מדי ערב בבית, שאביהם אינו מתגורר בו. העדר האב בחיי היום-יום של משפחות רבות הוא בעיה חברתית דחופה ביותר הן בארה"ב והן מחוצה לה. בשוודיה כמחצית מהתינוקות נולדים לנשים לא נשואות, ורבים מהם גדלים ללא אב. באזורים מסוימים בבריטניה יותר משני שלישים מהמשפחות חיות ללא אב.
גם כאשר המערכת המשפחתית אינה קורסת, מתקשים הורים צעירים מדי להתמודד עם מטלותיה של ההורות, ובראש ובראשונה עם ההכרח להתפנות מעצמם לגידולו של יצור אחר. כאשר אנשים צעירים מחליטים להביא ילד לעולם, הם אינם יכולים לשער לעצמם את כובד המעמסה הכרוכה בהחלטה זו. הורים לתינוק חייבים לעבוד קשה כל היום, כל הימים: לרחוץ, להאכיל, לנקות,לחתל, להרגיע, וחוזר חלילה במחזורים קצרים מאוד. גם כאשר הם רוצים לנוח, לשתות קפה,לקרוא עיתון, לדבר בטלפון וכו' – הם צפויים לאזעקות חרום הקוטעות בחדות את שלוותם -התינוק מתחיל לצרוח, הגיע זמן האוכל! כיצד זה יכול להיות? הלא רק לפני רגע האכלתי אותו, וכבר הוא רוצה שוב לאכול? ההורות רצופה בקונפליקטים הנובעים מניגודי אינטרסים ומחוסר התאמה בין צורכי ההורים לבין צורכי התינוק. הקונפליקטים מולידים אכזבות, תסכולים וכעסים. אנשים צעירים שעסוקים עדיין מאוד באינטרסים האישיים של עצמם, אינם מסוגלים במצבי קונפליקט כאלה לשים את צרכיהם האישיים בצד לטובת צורכי הזולת העולל.
מספרת זהבה, מורה בת 24, שזה עתה חזרה לעבודתה, מחופשת לידה של הילד הראשון:
"לפני הלידה הרגשתי כאריה חופשי בשדות. לאחר הלידה הייתי אותו אריה, אבל סגור בכלוב, עצבני ומתוסכל. לפני הולדתו של בני עשיתי בזמני מה שאני רוצה בזמני, כאשר לכל היותר, התחשבתי בבן-זוגי. עבדתי וביליתי עד השעות הקטנות של הלילה, וכמעט לא היו מגבלות בחיי. כאשר נולד הילד, חשתי לפתע אחריות גדולה מאוד, ליצור שתלוי בי לחלוטין. האחריות הזו הטילה עלי פחד וגם כעס, בגלל חוסר היכולת להשתחרר, אפילו כאשר פיסית לא הייתי עם התינוק. קשה לי להתרגל לעובדה שמהיום החופש שלי מוגבל, ואצטרך להיות כפופה למערכת של זמנים והתחייבויות למיניהן. היום עלי לארגן את הילדים לביה"ס בזמן; אני חייבת לחזור הביתה בזמן, לשחרר את השמרטפית בזמן; בקיצור אני במירוץ אחרי הזמן. זה לא מתאים לי!"
הצורך למלא את תפקיד ההורה בתנאי לחץ רגשי, ללא הכנה מתאימה ובהעדר ניסיון, והאחריות המרובה הנופלת לפתע על הורים צעירים, עלולים להכריע את מי שנפשו אינה בשלה לכך. האם נכון לתת לתינוק לבכות במיטה עד שיירדם, או למהר ולהרים אותו על הידיים כדי להקל על מצוקתו? האם לקום אליו בלילה בכל פעם שהוא בוכה ולהאכילו, או להקנות לו מגיל צעיר הרגלי שינה ואכילה? במי לטפל קודם – בילד האחד אשר בוכה ממכה שקיבל, או באחר הממהר לבית הספר? מצבי הלחץ בהורות יכולים להגיע, לעיתים, לכדי מצוקה קיומית של הילד הנתון באחריותנו: למה התינוק בוכה עכשיו? האם צריך למהר לקחת אותו לבית חולים, או שכדאי לחכות עוד קצת? איך להוריד את החום העולה שלו? מה לעשות כשהוא משתנק?
זכורה לי תחושת החרדה הקיומית שליוותה את אשתי ואותי, כאשר עזבנו את בית היולדות ובתנו הבכורה בידינו. היינו בפאניקה. לראשונה הבנו את המשמעות של האחריות הכבדה שקפצה עלינו פתאום. זהו! אנחנו לבד עם היצור הקטן הזה. איש לא ייקח את האחריות במקומנו. עד לפני מספר דקות היו אלה האחיות והרופאים שהיו אחראים לתינוקת, אך מרגע זה אנחנו, ורק אנחנו אחראים לה. נסענו לבית אמה של אשתי. אשתי רצתה לנסוע כדי לקנות אביזרים ראשוניים וחיוניים, וביקשה את אמה להצטרף אליה. היא שאלה אותי בעדינות, אם אוכל להסתדר עם התינוקת כחצי שעה, לא יותר: "אני רק קופצת לחנות וחוזרת, מבטיחה". כדרך גבר מצוי הנהנתי בקלילות כאומר: מה זה בשבילי? ואמרתי בקול: "אין בעיות. קחי לך את הזמן". האמת הייתה שלא היה לי צילו של מושג מה עושים עם היצור הזה, אבל חששתי להסגיר את חוסר-האונים שלי. כשנותרתי לבד, חשתי את עוצמת האחריות האישית לגורלה של בתי, והיא איימה להכריע אותי. הרגשתי חרדה ופאניקה: מה יקרה אם תתעורר? מה יקרה אם תבכה? עמדתי מעל המיטה שבה שכבה בתי הקטנה, הסתכלתי על פניה היפות, והתפללתי: רק אל תתעוררי בינתיים, רק אל תבכי, תהיי בשקט עד שאימך תחזור!
כשהעיתוי מאוחר מדי
גם כאשר יולדים ילדים בגיל מבוגר, עלולים הקשיים למערכת המשפחתית ולהתפתחות התינוק, להיות גדולים מאוד. גם זוגות בני 40-30 חווים את הניגודים בין רצונותיהם האישיים לבין אחריותם כהורים. לעיתים ניגודים אלה חריפים ומתסכלים אף יותר מאשר בגיל צעיר.
כהורה מבוגר קשה לי כיום לקרוא סיפור לפני השינה, לבני הצעיר. פעולה – שעם ילדי הקודמים עשיתי בהנאה ובהשקעה, תוך ניצולה למטרות לימודיות – אני מבצע כיום כלאחר יד, מתוך הכרח. היה מתאים לי יותר להקדיש את כל זמני בערב לכתיבת ספר זה, למשל, או לבילוי משותף עם אשתי, או להליכה מואצת עם הבן הגדול. ואולם, צרכיו של בני הצעיר אינם משתנים כתוצאה מ"עייפות החומר" שלי. כשאני משווה את המידה שבה נתתי מעצמי לבתי הבכורה – משחק, קריאת סיפורים, תרגול, בילוי משותף וכו' – לעומת המידה שבה אני נותן עצמי לבני הצעיר, אני חש נקיפות מצפון וכאב גדול.
אב בן 35, עור דין, שהגיע עם משפחתו לטיפול בגלל שבנו בן ה-11 סובל מבעיות חברתיות קשות, מספר:
"אני מודה שיחסית לזמן שהקדשתי לו בעבר, אני מקדיש לו היום מעט מאוד. פעם, כשהיה קטן, הייתי משתולל איתו כל יום, מתחבק איתו, משחק איתו. היום זה כבר לא מתאים. הוא כבר גדול, בן 11! אני מצפה מילד בן 11 שיעניינו אותו דברים אחרים. שירצה לשחק עם החברים שלו, ואילו איתי, ידבר ויתייעץ. גם לי כבר לא מתאים להשתולל איתו. אני מרגיש שהזדקנתי. חסרה לי כבר אותה סבלנות, שהייתה לי כשהייתי צעיר יותר. אז לא הייתה לי בעיה לשחק איתו יום שלם, להקשיב לכל הסיפורים שלו. היום, אחרי 5 דקות שבהן הוא מספר לי משהוא מהדמיון שלו, אני מאבד סבלנות. בכלל בחיים שלי יש שינוי. אינני רוצה לעבוד כל כך קשה; אני מעדיף לחשוב על מה שמתאים לי, מה שטוב לי".
הורות מאוחרת היא פעמים רבות חלק מתהליכי התפתחות מורכבים שעוברים אנשים בגילאי "אמצע החיים". יש המכנים זאת "משבר אמצע החיים", ויש הקוראים לכך "משבר גיל הארבעים". הכוונה למשבר זהות ואמינות שמתרחש אצל אנשים בגיל 50-35, בלי קשר למצבם הבריאותי, החברתי, הכלכלי או המשפחתי. זה מתחיל בדרך כלל בתחושה מעומעמת שלדין-וחשבון של האדם עם עצמו: "מה אני עושה עם כל הדברים שהגעתי אליהם, למה אני עושה זאת, במה אני באמת מאמין". התחושות הפסיכולוגיות האופייניות למשבר זה הן דיכאון, חרדה, דריכה במקום, חוסר סיפוק, שעמום וחוסר מנוחה. לעתים מופיעות גם תלונות על מיחושים פסיכוסומאטיים. המשמעות הפסיכולוגית של המשבר היא המפגש הישיר או העקיף עם הסופיות, עם מציאות המוות. אבל דווקא אצל נשים, המשבר יכול להיות מנוצל לפריצה קדימה. חיי המין של האשה נמצאים, פעמים רבות, בפריחה. היא לא צריכה יותר לדאוג לאחרים ויכולה לדאוג לעצמה – להתפתחותה האישית, שמשמעותה בדרך כלל התפתחות מקצועית. עבור גברים, לעומת זאת, המשבר מתבטא, בדרך כלל, בחשש שכוחם ונעוריהם נמצאים בסימן ירידה, וחלומותיהם אולי לא יתגשמו לעולם. התחושה הדומיננטית היא של דיכאון. עד עתה החיים היו בסימן עלייה-ריצה מתמדת אחרי הישגים גדולים יותר, משכורות גבוהות, סטטוס חברתי וכו'. נראה היה שאפשר רק להמשיך ולטפס. הפרדוקס הוא שדווקא כשנוגעים בשיא רואים לפתע גם את המקום בו הכל מסתיים. תפיסת הזמן מקבלת פרופורציות אחרות ומשפיעה על תפיסת החיים. התחושה המאיימת הזו של סופיות יכולה להוביל לדיכאון מתמיד; לחיפוש אחר הרפתקאות מיניות עם פרטנרים צעירים יותר, בניסיון להיאחז בנעורים; ולתופעות שלהרס עצמי כמו אלכוהוליזם ונהיגה חסרת-אחריות ועוד. לידת ילד נוסף יכולה להיות דרך חיובית לנצל את המשבר ליצירת שינוי אמיתי בחיים. יש הורים, גברים בעיקר, שמזהים את ההזנחה האדירה של ילדיהם ושל עצמם כהורים בשנים קודמות; הם מנסים לבנות חוויה הורית מתקנת, על ידי התמסרות לילד חדש.
ואולם, הורים, שמולידים ילדים בגיל מבוגר, לא תמיד מודעים לקשיים הרבים, פיזים ונפשיים, הכרוכים בלידה בגילם. הקשיים הפיזיים הם, למשל: נשיאה של תינוקות, כאשר הגוף כבר בוגד בנו; קימה בלילות, כאשר השחיקה הגופנית כבר גדולה, וכו'. הקשיים הרגשיים הם, בין היתר: קושי לוותר על הנאות אישיות ובין אישיות, שהיו להרגל במשך שנים רבות; קושי לוותר על קריירה מפותחת; חרדות פרידה גדולות בגלל קרבתו של ההורה לגיל הזקנה (מה יקרה אם נמות והילד יישאר לבד?); קושי להזדהות עם תחושות הילדים וצרכיהם, וכו'.
מספרת אישה מבוגרת, שהתלבטה רבות לפני שהכריעה לטובת הולדת ילד נוסף ואחרון:
"אין ספק שלגיל שלי, 43, יש יתרון, כי אני מביאה איתי ביסוס כלכלי, ניסיון חיים ושלווה. כבר מיציתי את כל השיגעונות שלי, עשיתי מה שרציתי, ואני יכולה להתמקד בילד. אבל הקושי בהסתגלות לילד, גדול הרבה יותר ממה שחשבתי. אחרי שנים שאת חיה לעצמך, פתאום את צריכה להתחשב בעוד יצור חי, ממש כמו בנישואים – החל מדברים קטנים, שאיני יכולה לענוד עגילים, וכלה בדברים גדולים, כשעלי לוותר על המינוי שלי לאופרה, ועל החוג לריקודי עם, שמאוד אהבתי. ולמעשה אני חרדה יותר מאימא צעירה, כי יכול להיות שזאת ילדתי האחרונה, ואם יקרה לה משהו חלילה, הסיכוי שאוכל להביא עוד ילד, הוא קטן".
מספר אב מבוגר מאוד, ששמחתו עם לידת בנו מהולה כבר עכשיו בעצב הפרידה ממנו בעתיד:
"הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שלא אהיה איתו הרבה שנים בעולם. כשהוא יהיה בן 16 אני אהיה בן 66. וזה הדבר היחיד שעצוב לי, כי אני נורא אוהב אותו. כל רגע שאני מסתכל עליו, אני אומר, הלוואי שזה יימשך כמה שיותר שנים. מה שחשוב לי היום זה מה שהילד יחשוב עלי, כשאני כבר לא אהיה בעולם הזה".
סבל רב במיוחד נגרם לילד ולהורה כאשר ההורות המבוגרת נכפית על האדם. התוצאה אז דומה מאוד להורות לא מתוכננת בגיל צעיר.
להלן וידויו של "מאצ'ו" ישראלי, בן 50:
"ילדים זה לא דבר שגורם לי התרוממות רוח. היה די מובן שאצטרך לתרום מזרעי לטובת האשה. אבל אני באופן אישי, ייתכן שלא הייתי נכנס לזה. ילדים זו לא משימה הכרחית שמלווה אותנו כל החיים. זה די יוצא דופן שאנחנו חוזרים להורות בגיל כל-כך מבוגר. היינו צריכים אולי להימנע מלכתחילה להביא ילדים בפעם הראשונה. האבסורד הוא שאנחנו מביאים ילדים פעם שנייה ופעם שלישית. ההורות הזאת, המאוחרת, בכלל לא מובנת מאליה. בני הזוג פנויים פחות זה לזה. יש להם פחות אפשרות לקיים יחסי מין, השיחות מופסקות. ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לעשות ילדים. מבחינתי לעשות ילדים זה לנתק את האופציות של להיות שוב חופשי".
לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי – מוכנות להורות
"לא רצינו למהר, אך לא רצינו גם לחכות יותר מדי. היה לנו ברור שנחכה שלוש-ארבע שנים, עד שנסיים לימודי תואר ראשון ונתבסס מעט בעבודה. היה לנו חשוב למצות את חיי הזוג שלנו ולהתחיל את הקריירות האישיות שלנו לפני שנתרחב מזוג למשפחה. הרגשנו שאנחנו עדיין צעירים, ושיש לנו עוד הרבה מה להספיק לפני שנכניס את עצמנו לעול המשפחה. חלמנו לעשות טיול ארוך בחו"ל, וידענו שזה יירד מהפרק ברגע שיהיה לנו ילד. ההתלבטות העיקרית הייתה כלכלית. רציתי לדעת שאני מסוגל לספק לילד את כל מה שהוא צריך. עם זאת, לא רצינו להמתין זמן רב מדי, פן יהיה לנו קשה לגדל ילדים, כשאנחנו כבר מבוגרים. בפועל עברו חמש שנים עד שנולד ילדנו הראשון".
היום יותר מתמיד, אנשים חשים שבידם הבחירה אם ומתי להביא ילדים לעולם. הרצון למצות את הפוטנציאל האישי – נורמה מקובלת כיום בעולם המערבי, גורם לאנשים להימנע מכל מה שעלול לחבל בתהליך זה, כולל לידת ילדים. אנשים מנסים במודע להביא לכך שהילדים יהיו חלק מהחיים ולא תכליתם היחידה, כפי שהיה אולי מקובל בעבר. אין זה אומר שההורים כיום אוהבים פחות את ילדיהם, זה רק מעיד על המגמה הרווחת כיום לדחות את הקמת המשפחה עד לזמן המתאים ביותר, לא רק עבור הילדים אלא גם עבור ההורים.
"אף פעם לא הייתי בטוחה שאני אכן רוצה להיות אמא. מעולם לא הצלחתי לתאר את עצמי כאם. אני אמא? צרוף המילים הללו נשמע לי כבדיחה גרועה. לא הייתי מסוג הנשים שמתרגשות מכל תינוק שהן רואות ברחוב, ומתחילות לעשות לו פרצופים ולדבר איתו בשפת התינוקות. אף פעם לא דמיינתי את עצמי מחליפה חיתולים, קמה באמצע הלילה, יושבת עם עוד אמהות בטיפת חלב. כל הדימויים הללו היו זרים עבורי ורחוקים ממני. רציתי להיות עם בעלי, ליהנות מהזוגיות שלנו, ולעשות איתו דברים שלא ניתן לעשותם כאשר יש ילדים. ואומנם מספר שנים עשינו 'כיף' לא נורמאלי. חיים ללא אחריות – הכל בשבילי ולמעני. אני שמחה שחיכיתי עד שילדתי אותם. בשלב הראשון של חיי, מי שהיה לי מאוד חשוב הייתי אני עצמי. ילד מאוד לא התאים לתקופה ההיא. היה לי חשוב למצות את היציאות בערב, את תחושת חוסר-האחריות, וחוסר-הדאגה למישהו אחר. אם הייתי יולדת אז, יכול להיות שהיום הייתי מסתובבת עם תחושה של החמצה. אין לי תחושה כזאת כיום. נהפוך הוא, אני עדיין נפעמת מעצם היותי אם.אני מפתיעה את עצמי במאגר הסבלנות שיש בי לילדי. אני משחקת איתם, קשובה להם. יחד עם זאת, אני לא נותנת להם לעלות לי על הראש. טוב שילדתי מאוחר".
המגמה לדחות את הכניסה להורות מתאימה לגישה שחלק מאיתנו, ואני ביניהם, קיבלנו מהורינו. "למה לכם למהר להיות הורים מה בוער לכם תיהנו קצת, תלמדו להיות עם עצמכם, ואח"כ תביאו ילדים" – זאת אמירה פופולארית, שבאה להנחות זוגות צעירים לדחות מעט את שלב הכניסה להורות, ויש בה אמת רבה. על מנת שאנשים צעירים יבואו מוכנים יותר להורות עליהם להתמודד בהצלחה, מלאה או חלקית, עם שלבי התפתחות קודמים, הן של כל אחד מהם באופן אישי והן שלהם ביחד כזוג.
בתחום התפתחותם האישית, אנשים שמוכנים לשלב ההורות מיצו כבר, שני שלבים חיוניים בחייהם: האחד, האופייני לשלב ההתבגרות, הוא השגת זהות אישית – כלומר, כל אחד מבני הזוג יודע, פחות או יותר, מהן מטרותיו בחיים. השלב השני, והוא מבחנה העיקרי של הבגרות המוקדמת, הוא השגת אינטימיות – כלומר, היכולת ליצור קשר עמוק ובר קיימא עם בן זוג. יחסי אהבה בשלים מאופיינים ביכולת לעשות הבחנה בין העצמי לבין הזולת מצד אחד, וביכולת הפרט לטשטש את גבולותיו האישיים, ולהתמזג עם הזולת האחר, מצד שני. איש ואישה, אשר לא גיבשו עדיין מספיק את זהותם, ואינם מרגישים בטוחים במפגש בין אישי, יבואו להורות חסרים מאוד מבחינת התפתחותם האישית. מאבקיהם בנושאים של גבולות אישיים ושל יכולת יצירת קשר ימשיכו לצוף ביחסיהם עם בן או בת-זוגם, וישפיעו לרעה על יחסיהם עם ילדיהם.
לדוגמא, ברכה, בת 30 כיום, נעשתה הורה בגיל צעיר. ממרחק של שנים, ואחרי תהליך טיפולי ארוך, היא מודעת עתה לקשיים האישיים הגדולים שהיו לה בתחילת ההורות:
"עם הילד הראשון הייתי חסרת ניסיון, חרדה והיסטרית. חלק מזה, כמובן, משום שאף פעם לא התנסיתי בחוויה הזאת. אבל חלק חשוב היה חוסר הבשלות הכללית שלי, כאדם. כיום, זה ברור לי: הייתי עסוקה עדיין ב'מי אני', כבן אדם. חיפשתי הוכחות בכל התחומים ל"כמה אני שווה". מובן שבגידול הילד זה בלט במיוחד. כל דבר שקרה לילד, חוויתי ככישלון או כהצלחה שלי אישית. הרגשתי מאוד תלויה בכל מי שסבב אותי: בעלי, הורי, חברות. כל מה שאמרו לי, מיד השפיע עלי, לחיוב או לשלילה. מאוד נהניתי מגידול הילד, אבל גם מאוד סבלתי. הרגשתי הרבה רגשות-אשמה, חוסר-אונים ותסכול. אני בטוחה שזה עבר גם לילד".
דוגמא נוספת הוא שלמה, שהגיע לטיפול זוגי יחד עם אשתו. שלמה הופתע לגלות במהלך הטיפול את קשייו ביצירת קשר בין אישי, קשיים שבלטו עם לידת ילדו הראשון, כאשר היה בן 23:
"פחדתי מלידת הילד. לא הרגשתי עצמי בשל מספיק להיות הורה. תחושה זו הפתיעה אותי, כיוון, שלפחות בעבודה היה לי ביטחון עצמי גדול. ידעתי שלידת ילד כרוכה בקשיים ובמתחים, אבל, מאחר שעבדתי בעבודה רווית מתחים וקונפליקטים, חשבתי שלא יהיה לי קשה להתמודד גם עם המתחים שסביב לידת הילד. ואכן התברר לי שהקושי שלי לא היה איתו, אלא עם בת זוגי. לא הצלחתי להשתחרר מתחושת הנטישה שליוותה אותי מרגע שנולד. הרגשתי שאני מפסיק להיות מושא לתשומת ליבה. קינאתי בתינוק, ולא יכולתי להרגיש בטוח בקשר שביני לבינה. במהלך הטיפול שעברנו הבנתי שלידת הילד שיקפה את הקשיים שלי ביצירת קשר משמעותי עם בת זוגי. עד הלידה הייתי משוכנע שהקשר בינינו נפלא ושום דבר לא יכול לסכנו. אחרי הלידה הבנתי כמה השליתי עצמי".
בתחום התפתחותם הזוגית, צריכים הזוגות להגיע למיצוי מסוים של יחסיהם הזוגיים כדי שיהיו בשלים להולדת תינוקם הראשון. המעבר מזוג ללא ילדים לזוג עם ילדים, נחשב לאחד המעברים המורכבים והקשים במעגל החיים של המשפחה. זהו מעבר מהיר וחד-פעמי, כשבן-יום הפרט הופך להיות הורה והמערכת הזוגית הופכת להיות גם למערכת הורית. לידת הילד הראשון כופה התארגנות לתוך מערכת של שלושה. הזוגיות נדחקת לפינה. מירב תשומת הלב עוברת להורות. מהולדת הילד הראשון ועד שהילד האחרון עוזב את הבית, תפקידי ההורות מתחרים עם תפקידי הזוגיות – על משאבי הזמן, תשומת הלב והטיפוח. בני הזוג מבלים פחות זמן ביחד. הבילוי המשותף מתמקד לרוב בילד. גברים מרגישים שכל האנרגיה ותשומת הלב של נשותיהם מכוונת כלפי הילד. לנשים יש יותר עבודה בבית והן מרגישות שהבעל אינו תומך מספיק, מתעלם ומתרחק מהקושי של טיפול בילדים קטנים. חלקן, לפחות זמנית, מפסיקות לעבוד.
"מהרגע הראשון, כשיצאנו לציבור עם ההודעה שאני בהיריון לא היה קשר בין השמחה המוזר השתקפה את כולם לבין מה שאני הרגשתי באמת. אף אחד לא שאל איך אני מרגישה, אם אנחנו מוכנים, אם אנחנו שמחים. היינו מבולבלים; קשה להגיד ששמחנו מאוד, זה לא היה היריון מתוכנן. הפער הזה בין ההתנהגות והציפיות של כולם לבין מה שאנחנו הרגשנו המשיך לגדול אחרי הלידה. אולי בעיקר בגלל הפער הזה הייתה לי הרגשה שאני לא אימא טובה. הייתי עייפה ולא הרגשתי את האושר שהייתי אמורה להרגיש כהורה צעיר, לפי דברי כולם. הבלגן שהתינוק הביא הביתה היה מעל לכוחותיי. חשדתי שהוא לא אוהב אותי, שהאינסטינקטים שלי דפוקים. ההרגשה הזאת השפיעה גם על היחסים שביני לבין בן-זוגי. מדי פעם היו בינינו ויכוחים מרים, ובאוויר הייתה תחושה של כישלון. למה? כי למעשה לא הצלחנו להרגיש בסיפור הזה 'יחד'. לא ידענו איך מתחלקים, ואם בכלל אפשר: להיות גם אימא של ילדו וגם אשתו של בן-זוגי, וגם להיות בן-אדם לעצמי. לא ידעתי באיזה סדר מסדרים את כל התפקידים האלה, או איך מחברים ביניהם".
יש זוגות שבשלים ללידת ילדים גם אחרי זמן קצר בלבד של הכרות ו/או נישואים, ויש זוגות שגם ממרחק של זמן לא ישיגו דרגה גבוהה יותר של מוכנות רגשית. אבל, בדרך כלל, יש חשיבות רבה ל"ביחד" של בני הזוג לפני שהם נהפכים להורים. משך הנישואים ו/או זמן ההיכרות ללא ילדים משפיעים בצורה חזקה מאוד על איכות הנישואים ועל איכות ההורות העתידית. ככל שתקופה זו ממושכת יותר, סביר לקוות שאיכות היחסים הזוגיים גבוהה יותר. השלב הראשון בחיי הנישואים חשוב לגיבוש המערכת הזוגית וביסוסה וליצירת דפוסים שוויוניים. בני הזוג עוברים תהליכי הסתגלות, מבהירים ציפיות זה לזה ומאזנים את היחסים בין משפחות המוצא לתא המשפחתי החדש. חשוב שבני הזוג יגיעו להסכמה על חלוקת תפקידים בסיסית ביניהם, במסגרת הזוגיות שלהם, כיוון שכשהילד נולד נוצרים תפקידים חשובים נוספים. קשה להתמודד עם התפקידים החדשים, אם לא נגמרו הויכוחים על התפקידים הראשוניים. כדי לברר ציפיות הדדיות, לעדכנן ולהתאימן לצרכים של שני בני הזוג, נחוצה תקשורת פתוחה ויכולת לקיים הידברות. בני הזוג צריכים גם להתנסות במצבי קונפליקט ולגבש דרכים לפתרון הקונפליקטים. הכוונה, במילים פשוטות ליכולת של בני הזוג, הן לריב והן להתפייס. הם עושים זאת תוך כדי עיסוק בשאלות מעשיות חשובות, כמו: עד כמה נותנים להורים להתערב מי בא אל מי בערב שבת אצל מי ועם מי עושים את הסדר האם מבשלים בסגנון פולני, עיראקי או מוקפץ וכו'. כאשר מדובר בזוג "מלאכים" שאינו יודע לריב, או בשניים שאחד מהם בדרגת "מלאך", הם יתקשו להתמודד ישירות עם התסכולים והעימותים שיווצרו, כאשר יופיע הילד.
סיכום: אין עיתוי מושלם להורות
רוב הזוגות מביאים ילדים לעולם בעיתוי "לא מתאים", שכן אין עיתוי מושלם ללידת ילדים. זה תמיד או "מוקדם קצת" או "מאוחר קצת". קשה לבוא להורות מוכנים לגמרי הן מבחינת ההתפתחות האישית והן מבחינת ההתפתחות הזוגית; ואולי גם לא צריך. מי שיחכה עד אשר יהיה מוכן לגמרי לחוויית ההורות – יסיים את גיבוש זהותו, ימצה את זוגיותו, יבטיח את הקריירה שלו וכו' – עלול להפסידה לגמרי. כי זה הוא כאמור פרדוקס העיתוי בהורות: דווקא בגיל צעיר, שבו המוכנות הרגשית בדרך כלל נמוכה יותר, מרבים האנשים להביא את ילדיהם לעולם. תמיד נרגיש את עצמנו במשהו, בלתי מוכנים להורות, לא שלמים. וזה גורם נוסף, אולי הגורם, הדוחף אותנו, במודע או שלא-במודע, להפוך להורים: להשלים את התפתחותנו כאנשים. אולי זו דרכו של הטבע לחנך אנשים צעירים, פעמיים: פעם אחת הוא מחנך עוללים לגדול לאנשים דרך ילדותם, ופעם שנייה הוא מחנך אנשים צעירים, להיות למבוגרים דרך הורותם.
ברצוני להציע לכם להצטרף אלי למסע מרתק (עבורי לפחות), ובו נגלה את תהליכי הגדילה שלנו כהורים דרך גידול ילדינו. נראה כיצד, למרות ואולי בגלל שהעיתוי ללידת ילדים אינו תמיד מתאים, מצליחים הורים לגדל ילדים בריאים בנפשם ולגדול בעצמם כהורים שלמים ומאושרים. ראשיתו של המסע בפרק הבא, שעוסק בהבנת הקשיים המיוחדים בהם נתקלים הורים בגידול ילדים, בתקופה המודרנית.
