הברירה: להחליט שאין ברירה

"ההכרח משחרר אותך מייסורי הבחירה" (לוק דה קלאפייה וובנארג, "מחשבות ופתגמים")

סיפור הפתיחה

חזרתי מטיול רגלי ("טרק") עם בת זוגי באלפים הצרפתיים. ראינו נופים אלפיניים מדהימים, הגענו למקומות מקסימים, חווינו חוויות מיוחדות, אישיות וזוגיות. והיה קשה מאוד: גם כי מדובר על עליות וירידות תלולות מאוד, ארוכות מאוד, בתנאי שטח גרועים בחלק מהמקרים (סלעים למיניהם); גם כי סחבנו על גבנו את הציוד האישי שלנו לשבועיים; וגם, כמובן, בגלל גילנו המתקדם. הקושי הגדול ביותר התגלה דווקא ביום הראשון, בו הלכנו כשלוש עשרה שעות, כמעט ללא הפסקה! כבר בתחילת היום התבלבלנו בדרך ובזבזנו מספר שעות בהליכה לאיבוד ביער סבוך וקוצני, ובהיחלצות ממצבים מסוכנים שהסתבכנו בהם. בהמשך התברר שגם הדרך עצמה קשה ביותר: עלייה תלולה וארוכה מאוד של מספר שעות מהעיירה הצרפתית בור סן מוריס (Bourg Saint Maurice), השוכנת בעמק הנהר איזר בגובה של כ-800 מ', ועד מעבר ההרים ("פס") פרלוניאן (Pralognan) בגובה של 2,450 מ'. עליה של 1,600 מ' תוך מספר שעות! לאחר מכן, ירידה תלולה ומסוכנת וארוכה לא פחות עד לבקתת פלן דה לאי (Plan de Lai). אלה היו מצבים של הישרדות אישית, שבהם כל אחד פועל כדי לשרוד, להצליח להתמודד עם הקשיים הרבים, שנדמים כבלתי אפשריים. הדרך שלי להתמודדות רגשית הייתה לקבל, בשלב מוקדם מאוד, את האפשרות שלא נצליח להגיע עד הבקתה וניאלץ לישון בשטח. נכון שלא היינו מצוידים בשקי שינה, והיה קר מאוד, והשטח חשוף ונטוש לחלוטין, אבל האמנתי שנסתדר. לכן, הלכתי בקצב איטי יחסית, עצרתי מדי פעם כדי לנשום, לקחת אוויר, להתאושש, והמשכתי. לעומת זאת, בת זוגי, הייתה לחוצה מאוד להגיע לבקתה. היא חששה מהחושך המתקרב, ולא הייתה מוכנה לחשוב על אופציה של שינה בשטח. זה הפחיד אותה. לכן, היא מיהרה מאוד, כמעט ולא עצרה להתאוששות, ומשכה כל הזמן קדימה, במטרה להגיע לבקתה בכל מחיר. בסופו של דבר, אחרי, כאמור, שלוש עשרה שעות של הליכה מפרכת, הגענו לעת ערב לבקתה.

בימים לאחר מכן הרביתי לחשוב על צורת ההתמודדות השונה שלי ושל בת זוגי במצב הישרדותי זה ועל החוזק והחולשה של כל אחד מאיתנו בהתמודדות. מצד אחד, אני הייתי חזק כי הייתה לי ברירה: הייתי מוכן לישון בשטח ולכן לא נלחצתי יותר מדי מהדרך המתמשכת, אף כי ההליכה הייתה לי מאוד קשה. מצד אחר, אני הייתי חלש, כי הייתה לי ברירה: משעה שהחלטתי שיש אפשרות שנישן בשטח, ויתרתי על המאמץ להגיע לבקתה, לא התאמצתי בכל כוחותיי, וביקשתי להאט את הקצב. בת זוגי, לעומת זאת, הייתה חלשה, כי לא הייתה לה ברירה: מאחר שהיא שלא ראתה שום אפשרות לישון בשטח, שכן היא פחדה מאוד להישאר לבד בשטח הקר והחשוף, היא הייתה לחוצה מאוד להגיע לבקתה והליכתה הייתה מלווה בדאגה עזה. מצד אחר, היא הייתה חזקה, כי לא הייתה לה ברירה: היא התעלמה מהקשיים הפיזיים, התעלתה על המכאובים הגופניים, גילתה נחישות, התאמצה מאוד ומשכה גם אותי קדימה, עד ההגעה לבקתה. מי יודע מה היה קורה אם לא היינו מגיעים בערב לבקתה.

יתרונות ה"יש ברירה"

החיים המודרניים מציעים אפשרויות רבות לבני האדם: באוכל, בבידור, בעבודות, במקומות בילוי וכיוצא באלה. ואמנם, אנשים חיים כיום מתוך הבנה בסיסית שיש להם אפשרות בחירה בכל תחומי החיים. אם התפריט במסעדה לא מוצא חן בעיניהם, הם יקומו וייגשו למסעדה סמוכה, שתפריטה שונה לגמרי. אם השרות הניתן להם בחברת הטלפונים הניידים מרגיז אותם, הם יעברו ללא היסוס לחברת הטלפונים המתחרה. אם הסרט בערוץ הטלוויזיה לא נראה להם מעניין מספיק, הם יחליפו ערוצים רבים עד שיגיעו לסרט מעניין יותר. אם נמאס להם לצ'וטט עם חבר מסוים באינטרנט, הם יבחרו חבר אחר מתוך רשימה גדולה של חברים הפנויים לשיחה באותו רגע. ובעניינים רציניים יותר, אנשים יכולים להחליף בקלות יחסית מקום עבודה, בן זוג, מקום מגורים וכיוצא באלה.

היתרון הגדול של העובדה שיש לנו כל כך הרבה אפשרויות בחירה היא היכולת לפעול בגמישות, לא "ללכת עם הראש בקיר", לגלות יצירתיות בהתמודדות עם קשיים ובעיות. זאת לעומת מי שאין לו בחירה, שחייב לפעול בדרך מסוימת, ולכן עלול מהר להגיע למבוי סתום ולפעול בנוקשות.

בעבודה, מנהל שמבין שאין רק דרך אחת לפתור בעיות, יתאמץ לחפש עם עובדיו פתרונות יצירתיים לבעיות מורכבות, טכנולוגיות ואנושיות. הוא ימנע מלכפות את תפישתו על אנשי צוותו ויעדיף תהליך ארוך יותר של הגעה להסכמה תוך הזדהות והבנה של העובדים.

בזוגיות, בני זוג שמבינים שלכל אחד מהם יש ברירה לעזוב את המערכת הזוגית אם היא לא תספק אותו, ישקיעו יותר ביחסים ביניהם. הם יפעילו פחות כוח וישתמשו יותר בתבונה לפתרון קונפליקטים ביניהם. כמובן, שתחושת ה"יש ברירה" תשרת אותם גם כדי להיפרד מבן או בת הזוג אם הם לא יצליחו לפתור בצורה טובה את הבעיות שביניהם. הם לא יישארו במערכת כי אין לה ברירה, אלא מתוך ההבנה שיש להם ברירה.

בהורות, כשהורים מבינים שילדים שונים אחד מהשני, שאין דרך אחת שנכונה לכולם, הם יתאמצו להעניק לכל אחד מהם את ההתייחסות האישית המתאימה לו. למשל, אם ילדם מגלה פחד מרעשים, הם יתחשבו בפחד ולא יבטלו אותו כלא לגיטימי. הם ימנעו מלהפעיל מכשירים חשמליים רועשים מדי בקרבת הילד, יהיו זהירים בלקיחתו לאירועים המוניים רעשניים וכיוצא באלה. הם יאמרו לעצמם: "לא חייבים, יש אפשרות אחרת". כמו כן, כשהורים מבינים שיש בסביבתם אפשרויות רבות ומגוונות עבור ילדם, הם ימנעו מלכפות עליו התפתחות שלא מתאימה לו. למשל, הם לא יכריחו את ילדם להיגמל מחיתולים רק בגלל הלחץ שעוד מעט הוא ייכנס לגן. במקום זאת, הם ימצאו גן המגלה סובלנות רבה יותר בעניין.

חסרונות ה"יש ברירה"

היתרון המרכזי של התנהגות מתוך ידיעה ש"יש ברירה" – הגמישות – עלול להפוך בקלות לחיסרון מזיק של חוסר אונים. אנשים מתבלבלים לנוכח מגוון הברירות המוצעות להם לבחירה, הולכים לאיבוד בים האפשרויות העומדות לרשותם, ומגיעים למצבים של חוסר אונים ושיתוק. הם עלולים להשלות את עצמם ש"יש ברירה" ולכן לא יתאמצו להתמודד עם קשיים ובעיות.

בעבודה, רבים מגיעים למקום עבודה כשהם משוכנעים שמגיע להם להתחיל במקום גבוה במדרג העבודה ושעליהם להתקדם מהר. אצה להם הדרך: הם רואים את עצמם מנהלים מהיום הראשון ולא מוכנים לעשות את הדרך הארוכה של התנסות ורכישת ניסיון הדרגתי. אם הם נתקלים בקושי משמעותי במקום העבודה, הם פחות משקיעים מאמצים להתמודד איתו, אלא מתחילים בחיפוש מקום עבודה חדש.

בזוגיות, מרכיב המחויבות בזוגיות, ההבנה שבני הזוג מחויבים אחד לשני בטוב וברע, התערער מאוד בתקופתנו. בני זוג חיים כיום מתוך תפישה פנימית שהם לא חייבים להישאר ביחד בכל מחיר, שיש להם אפשרויות אחרות לקשר, שהם יכולים לנצל הזדמנויות חדשות. בעקבות כך, אנו עדים לעלייה דרמטית באחוז הגירושין: בישראל זוג אחד מתוך כל שלושה זוגות שנישאים מתגרש, ובארה"ב הדברים חמורים עד כדי כך שזוג אחד מתוך שני זוגות מתגרש. "אם לא הולך לי איתו, כנראה שאני לא צריכה להיות איתו", אומרת בת הזוג, ומוסיפה, "אני בטוחה שאמצא מישהו יותר טוב עבורי", ומוותרת על המשך ההתמודדות הרגשית המאומצת. "אני לא מוכן להמשיך לסבול כל כך בקשר. מגיע לי יותר", אומר בן הזוג המתוסכל, ומפסיק להתאמץ לבדוק כיצד הוא תורם להמשך הקשיים הזוגיים ומה הוא יכול לעשות אחרת.

בהורות, הורים מגלים חוסר אונים רב כתוצאה מהעובדה שאין להם תוכנית ברורה לגידול ילדים, שהם נעים ונדים בין גישות רבות, מבולבלים בין תפישות הוריות שונות. הם מבקשים לפעול בצורה ליבראלית, דמוקרטית, מתחשבת בילד, ומאבדים את ההחלטיות והחד-משמעיות הנחוצים בהורות. כתוצאה מכך, הם מבלבלים את ילדיהם ומוסיפים למצוקתם. למשל, בנושא של גמילה מחיתולים, מאחר שהם מאמינים שילדים לא חייבים כיום להיגמל בגיל מסוים, הם אינם יודעים מהו המועד הנכון לכך ומעבירים לילדם שדרים הססניים, לא בטוחים. או למשל, בעניין ההתייחסות להתנהגות תוקפנית. מצד אחד, ברור להורים שעליהם להציב גבולות לתוקפנות ילדם, אבל בניגוד לעבר, הם גם חושבים שיש לאפשר לילד לבטא בצורה לגיטימית את תוקפנותו. לכן, מצד אחד הם יכעסו עליו כשהוא מרביץ לאחיו, אבל מצד אחר יעלימו עין כשהוא מרביץ לילד אחר או כשהוא מדבר בצורה אלימה.

יתרונות ה"אין ברירה"

היתרון העיקרי של תחושת ה"אין ברירה" היא ההתנהגות הנחושה הבאה בעקבותיה. כשאנשים מרגישים או מאמינים שאין להם אלטרנטיבה אחרת, שהם חייבים ללכת בדרך מסוימת, הם יצליחו לעשות דברים שאולי אחרת לא היו עושים. הם יגלו בתוך עצמם כוחות עשייה, דבקות במטרה, החלטיות. לכן, כדאי להיות מסוגלים להחליט במצבים מסוימים שאין ברירה, גם כשיש ברירה, כדי להצליח לפעול בנחישות הרצויה. למשל, על אף שאדם לא חייב לעשות פעילות גופנית ויש הרבה עיסוקים אחרים, מהנים ומספקים יותר, שהיה שמח לעשות (לראות טלוויזיה, לקרוא, לאכול וכיוצא באלה), הוא יאמר לעצמו: "אם חשוב לך לשמור על בריאותך, אין לך ברירה. אתה חייב כל יום לעשות פעילות גופנית משמעותית כל שהיא".

חשוב להבהיר שאין הכוונה לאמירה אימפולסיבית – "אין לי ברירה" – שאינה מלווה בחשיבה ולא מקושרת למכלול מטרותיו של האדם. היתרון של פעולה מתוך החלטה ש"אין ברירה" יהיה משמעותי רק אם ההחלטה נקבעת מתוך בחירה מלאה, והיא באה לשרת מטרה, אישית או חברתית, של האדם. למשל, בדוגמה של הפעילות הגופנית, ההחלטה שאין ברירה וחייבים לעשות פעילות גופנית משמעותית נקבעה מתוך ברירה, היא נבחרת מבין אלטרנטיבות רבות, והיא משרתת את מטרת העל, את החזון של האדם: לשמור על הבריאות, להיות אדם בריא.

בעבודה, לאחר שהמנהל הגדיר יחד עם הצוות את מטרות הארגון לשנה הקרובה, הוא יחליט שעליו לעשות גם את מה שקשה לו בדרך כלל לעשות, להעיר לעובדים שאינם ממלאים את המטלות שנקבעו, ואולי אף לפטרם. הוא יקרא לעובד ויאמר לו, למשל: "אני מצטער, זה לא קל לי, אבל אין לי ברירה: לא תוכל להמשיך לעבוד איתנו, שכן אינך מצליח לבצע את המטלות שהחלטנו עליהם". או למשל, העובד הצעיר לא ישלה את עצמו שהוא אינו זקוק להדרכה ולחניכה, אלא יבין שמאחר והוא החליט שהוא רוצה להיות עובד מצטיין, אין לו ברירה והוא חייב בתקופת הכשרה. הוא יאמר לעצמו: "אין לי ברירה. כדי באמת להצליח ולהיות טוב, אני חייב בתקופת למידה, קשה ושגרתית, בה אלמד גם מניסיוני וגם מניסיונם של אחרים".

בזוגיות, הבחירה באמירת ה"אין ברירה" יכולה לעזור בשני כיוונים הפוכים: מצד אחד, להצליח להיפרד מקשר במקום שהיה קשה מאוד עד עכשיו; ומצד אחר, להצליח להישאר בקשר ולהתמודד עם קונפליקטים, אם עד עכשיו הנטייה הייתה לברוח לפתרון קל של עזיבת הקשר. למשל, בת זוג המתוסכלת שנים בקשר הזוגי ולא העזה עד היום להיפרד בגלל סיבות שונות (הפחד לפגוע בילדים, חרדה כלכלית, תחושת תלות רגשית, פחד לא למצוא בן זוג חדש וכיוצא באלה) תאמר לעצמה: "אין לי ברירה. אני חייבת זאת לעצמי ולילדי. אני חייבת להיפרד. נגמרו התירוצים". לעומת זאת, ממקום אחר, יאמר לעצמו בן הזוג, שנמנע עד כה מלהתמודד עם קונפליקטים רגשיים: "אני אוהב את בת זוגי, אך קשה לי מאוד עם הביקורת המתמדת שלה. אין לי ברירה. אני חייב לדבר איתה על כך, אם אני רוצה בהמשך הקשר בינינו".

בהורות, הורים פועלים, פעמים רבות, רק ברגע האחרון, כשבאמת אין להם ברירה, ואז התנהגותם אינה שקולה, מלווה ברגשות של פגיעה ועוינות, ולכן פחות יעילה. במקום זאת, עדיף שישכנעו את עצמם מוקדם יותר ש"אין ברירה" ויפעלו מתוך תחושה של שלמות רגועה. למשל, כשהורה משוכנע שאוכל מסוים עלול להזיק מאוד לילדו, הוא לא יהסס לאסור עליו לאכול אותו, על אף שברור שהילד יגיב בהתקפת זעם קשה. הוא יעשה זאת בצורה טובה ויאמר לילד: "אני יודע שאתה אוהב את האוכל הזה, ויהיה לך קשה, אבל אין לי ברירה, זה אוכל מזיק ומסוכן, ולא אוכל להמשיך לתת לך לאכול אותו". או למשל, במקום להתמרמר ולכעוס במהלך היום על הילד שצופה ללא גבולות בטלוויזיה, ובסופו של דבר לפעול בצורה אימפולסיבית הגוררת גם התקפת זעם של הילד, עדיף שההורה יאמר בשלב מוקדם: "אני מבין שאתה רוצה להמשיך לראות טלוויזיה, אבל לא תוכל. הסכמנו שתוכל לצפות בטלוויזיה רק שעתיים. אין לי ברירה. אנחנו חייב לכבד את ההסכם". או למשל, במקום לאיים ללא תועלת על הילד התוקפן, עדיף לומר לו, למשל: "אני מצטער, אין לי ברירה. תקפת את אחיך, וזה אסור. לכן, לא תוכל לראות היום טלוויזיה".

שתי צפרדעים, אחת גדולה ושמנה והשנייה קטנה ורזה, קפצו לדלי של שמנת, ושתו מן השמנת המתוקה. לאחר ששבעו ורוו, ראו שאינן יכולות לקפוץ החוצה מחוץ לדלי. הן נאבקו במשך מספר דקות, מנסות לצאת החוצה אך ללא הועיל. הצפרדע הגדולה, כשראתה שאין להן תקווה לצאת, פנתה לחברתה הרזה ואמרה: "לפחות אם אנו עומדות לטבוע, בואי נמשיך ללקק את השמנת, וכך נמות". היא הפסיק לפרפר ושקעה במהירות בנוזל הלבן הסמיך. אולם הצפרדע הרזה, עקבית או אולי עיקשת יותר, לא וויתרה, והמשיכה לבעוט ולבטוש ברגליה בשמנת. היא המשיכה לפרפר ולהשתכשך במקום בלי הפסקה, בלי להתקדם אפילו סנטימטר, שעות על גבי שעות. "למרות שהמוות מתקרב, אני חייבת להילחם עד נשימתי האחרונה", אמרה לעצמה. ולפתע, מרוב פרפורים, נענועי עכוז, השתכשכויות ובעיטות, הפכה השמנת לחמאה. נוצרה לצפרדע קרקע מוצקה ונעלם החשש לטביעתה. הצפרדע המופתעת זינקה אל מחוץ לדלי ושבה לביתה בקרקור עליז. (סיפור עממי)