למה יש כל כך הרבה ויכוחים וקונפליקטים, חלקם מטופשים, עם ילדים בגיל ההתבגרות? הם נראה חכמים, מדברים פעמים רבות בתבונה, אבל מתנהגים פעמים רבות כמו ילדים קטנים. הם תובעים את הזכויות המגיעות להם בהתאם לגילם, אבל גם דורשים שנפנק אותם כמו ילדים קטנים. הם חותרים לחופש רב יותר לקבוע את סגנון חייהם – בחירת חברים, בחירת סגנון לבוש, בחירת מידת השקעה בלימודים – אך מסרבים לקחת אחריות על תוצאות התנהגותם. הם רוצים להתמודד לבד, אבל מצפים שנרפד להם את הדרך. הם עושים שטויות – "מבריזים" מבית ספר, מעלים תמונות נועזות ברשתות החברתיות, מתחצפים לבעלי סמכות, משתכרים במסיבות, מסתכנים בנסיבות שונות – ומשוועים שנחלץ אותם. הם אוהבים אותנו, אבל מתגרים בנו, מתחצפים אלינו, ומתנגדים להוראות שלנו. הם רוצים עצמאות בלי אחריות ואנחנו, אולי בתגובה ואולי כמניעה, מצפים מהם לאחריות ללא עצמאות.
קשה, כי בגיל ההתבגרות נוצרות דרישות מנוגדות בין הבית לבין החברים.
אחת המשימות ההתפתחותיות החשובות ביותר בגיל ההתבגרות היא תהליך ההיפרדות הרגשית מההורים. המתבגרים מרגישים צורך רב יותר בעצמאות, מבקשים לשנות את הכללים שקבעו ההורים, ומסתמכים יותר על בני הגיל ופחות על ההורים. פערים אלה בין הורים למתבגרים מובילים לירידה באינטראקציה החיובית ביניהם ולהתגברות הקונפליקטים במשפחה. ההורים מודאגים לאבד את ילדיהם ונאבקים להשאירם קרובים אליהם. ההורים נפגעים מהתנהגויות מתריסות של המתבגרים וכועסים עליהם עקב כך.
חשוב להבין שהצורך של המתבגר להסתגל לנורמות של קבוצת השווים שלו הוא צורך הישרדותי חיוני. מתבגרים צריכים להקשיב לבני גילם ולבלות איתם כחלק מהכשרתם כבוגרים עצמאיים בעתיד. גם בטבע יש ביטחון בהשתייכות כזאת: טורפים ייבהלו מקבוצה גדולה והיחיד יקבל ליווי ותמיכה.
קשה כי למתבגרים קשה עם עצמם בגלל שינויים גופניים דרמטיים ולא מאוזנים.
קיים פער בגיל ההתבגרות בין ההתפתחות הגופנית המואצת והיכולת השכלית הגדלה של המתבגרים לבין ההתפתחות הרגשית שלהם שמתקדמת פעמים רבות בקצב איטי, נורמאלי. מאחר וההתבגרות המינית מתחילה כיום מוקדם יותר, פער זה גדול ודרמטי במיוחד. המתבגרים סובלים מעומס רגשי אדיר כתוצאה מהשינויים הדרמתיים המתחוללים בגופם: צמיחה מהירה וחסרת פרופורציות לעיתים, השיעור והתפתחות אברי המין והחזה, השתוללות הורמונלית הגורמת לחוסר איזון ושקט פנימי. כל אלה גורמים לתחושה של בלבול, חרדה, לערעור הביטחון ולדימוי עצמי פגיע. בה בעת המתבגרים נדרשים על ידי הסביבה – במשפחה, בבית ספר, בחברה – להפגין בגרות ואחריות, ולעמוד בדרישות ומטלות רבות בהצלחה. למשל, ההבשלה הגופנית המוקדמת מאפשרת למתבגרים לבחור אם לקיים יחסי מין בגיל צעיר יותר מבעבר, לעתים עוד בטרם קיימת ההבשלה הרגשית המתאימה כדי לקבל החלטה שקולה המביאה בחשבון את הסכנות האפשריות של יחסי מין שאינם מוגנים (היריון לא מתוכנן, הפסקת היריון או לידה בגיל צעיר).
בבסיס קושי זה עומדת התפתחות שונה של אזורים חשובים במוח המתבגרים.
אנחנו יודעים כיום מה עומד בבסיס השינויים הגופניים הדרמטיים הלא מאוזנים של המתבגרים: שינויים מבניים במוח. נכון שרמת ההורמונים עולה בתקופה הזאת, אבל לא ההורמונים קובעים מה קורה אלא שינויים מבניים במוח. בסיכום מרתק של מחקרים עדכניים שנערכו בעשרים השנים האחרונות (סיינטיפיק אמריקן ישראל 1.10.2015: המוח המדהים של מתבגרים) מתברר שההתנהגויות המסוכנות ביותר של המתבגרים (התמכרות למסכים, שימוש בחומרים ממכרים כמו סיגריות, אלכוהול, דיאטות קיצוניות ועוד) נובעות בגלל אי התאמה בין שני אזורים מרכזיים במוח: המערכת הלימבית וקליפת המוח הקדם מצחית.
המערכת הלימבית, השולטת ברגשות, מושפעת מהורמונים והתפתחותה גוברת כשמתחילה ההתבגרות המינית, בדרך כלל בגיל 10-12. אבל קליפת המוח הקדם מצחית, הממתנת פעילות אימפולסיבית, אינה מגיעה להתפתחותה המלאה אלא עשור לאחר מכן. לכן בטווח הגילים הקריטי שבין 15 ל-25 האיזון במוח מופר.
יתרה מזאת, המוח של המתבגר פגיע יותר בגלל פערים בהתפתחות הנוירולוגית.
התפתחות המוח, כמו תהליכים מורכבים אחרים בטבע, מתנהלת באמצעות ייצור עודף שלאחריו דילול בררני. התפתחויות קוגניטיביות רבות נוצרות בתהליך פיסול שבו נגזמים קשרים בלתי נחוצים או בלתי רצויים בין תאי מוח. מנגד, קשרים המשמשים בתדירות גבוהה מתחזקים. אף שהגיזום וחיזוק הקשרים מתרחשים במהלך כל חיינו, במהלך ההתבגרות שיווי המשקל נע לכיוון הגיזום, כשהמוח מתאים עצמו לדרישות הסביבה. התמחות של אזורים במוח נובעת מכך שקשרים לא שימושיים בין תאי עצב מסולקים וכמות החומר האפור במוח יורדת. החומר האפור מורכב בעיקר ממבנים חסרי מיאלין, כמו גופי התאים של תאי עצב, דנדריטים (שלוחות דמויות אנטנה היוצאות מגוף התא ומקבלות מידע מתאי עצב אחרים) ואקסונים מסוימים. לאחר הגיזום המוח עוטף את הקשרים העצביים שנותרו בחומצות שומן שנקראות מיאלין, כדי שהמידע יזרום דרכם באופן יותר מהיר ואפקטיבי. תהליך המיאליניזציה, כלומר יצירת המעטפת השומנית, מתרחש מילדות ועד בגרות ומאיץ במידה ניכרת את מהירות ההולכה של אותות עצביים בתאי העצב (אקסונים עטופים במיאלין מוליכים אותות פי 100 יותר מהר מאשר כאלו ללא מיאלין). הגיזום והציפוי במיאלין מתרחשים בעיקר באזורים הקדמיים בקליפת המוח, שבשל מיקומם המיוחד הם מין "מרכז בקרה" שנוגע בכל החלקים החשובים האחרים במוח ומקשר ביניהם. שני התהליכים האלה, הגיזום והציפוי במיאלין, עוזרים למוח של המתבגר לעבד מידע באופן יותר יעיל, לראות את התמונה הרחבה, לפתח שליטה קוגניטיבית וויסות רגשי. אבל עד שיושלם הציפוי המיוחל במיאלין, שלב הגיזום חושף את הפגיעות של המוח, גורם למצבי רוח, לאיזון לקוי.
אז מה המסקנה? להניח את המתבגרים לנפשם?
ממש לא! להפך. ההבנה שמתבגרים חשופים בגיל ההתבגרות לטעויות בשיקול דעת, מחייבת דריכות וערנות רבים יותר של ההורים. הורים צריכים לעמוד על המשמר, להיות שם בשביל ילדיהם המתבגרים כשהם מתלבטים או טועים כדי לתמוך בהם, ולכוונם ככל האפשר למנוע טעויות קריטיות. ואולם ההבנה שהתנהגותם החצופה/מבלבלת/פוגעת/מסוכנת של ילדיהם אינה נובעת מערכים מעוותים או בריאות נפשית לקויה אלא בגלל תהליכים מוחיים טבעיים וצרכים התפתחותיים בריאים של השתייכות לקבוצת השווים, תעזור להם להגיב בצורה מתונה ואמפתית. כמו כן, ההבנה שמוח המתבגרים ייחודי ומשתנה במהירות עשויה לעזור להורים לא להגיב בהגזמה כשבתם צובעת פתאום את שערה בכתום ולהתנחם שיש תקווה לשיקול דעת מוצלח יותר בעתיד.
