שלום סבתות וסבים אהובים,
כן, אתם אהובים מאוד על ידי ילדיכם ועל ידי נכדיכם (השימוש בלשון זכר נעשה מטעמי קיצור בלבד, והכוונה תמיד לילדות ולילדים, נכדים ונכדות). אולי בחיי היום יום מתעוררים ביניכם קונפליקטים, שדוחקים הצידה את תחושות האהבה. אבל אני בטוח שבימים קשים אלה אתם מרגישים את הדאגה הרבה שילדיכם ונכדיכם דואגים לכם. הם דואגים לבריאותכם ולכן מעדיפים לא להיפגש איתכם. הם חרדים לשלומכם ולכן מבקשים שתימנעו ממגעים בין-אישיים מיותרים.
לקבל
וזו המשימה הראשונה שלכם בתקופה זו: לקבל את דאגת ילדיכם ונכדיכם אליכם. עלינו להסתגל לשינויים רבים בתקופת חירום זאת. כל שגרת היום הברוכה שלנו משתנה. אבל בעיקר קשה לנו כשאנחנו מרגישים מבודדים ממשפחתנו. קשה לנו לא לפגוש את ילדינו. קשה לנו לא לעזור להם דווקא בזמנים לחוצים אלה. קשה לנו עוד יותר לא לחבק את נכדינו. אבל אני מציע לכם לקבל את דאגת ילדיכם ונכדיכם אליכם, ואף לברך עליה. וזאת ממספר סיבות. ראשית, זו דאגה מתאימה – אנחנו נחשבים לאוכלוסיית סיכון. שנית, קבלת דאגת יקיריכם תעשה להם טוב. ילדים מרגישים אושר גדול כשהם מצליחים לעזור להוריהם. לא תמיד הם יודו בכך, אבל עמוק בליבם הם מרגישים סיפוק רב. ושלישית, גם אתם תרגישו טוב, תחושו סיפוק ונחת, כשתחוו את אכפתיות ילדיכם ונכדיכם.
אני מציע לכם לקבל את דאגת ילדיכם ונכדיכם גם במצב ההפוך, אם אתם מרגישים שהיא חסרה לכם. יתכן שאתם מרגישים שילדיכם או נכדיכם לא מתעניינים בכם מספיק. ואולם עליכם לזכור שלילדיכם דאגות רבות משלהם במצב משבר זה: עסק שנסגר, משכורת שלא משולמת, ילדים קטנים שקשה להעסיקם, ילדים מתבגרים שלא נשמעים להם, וכיוצא באלה. ואולי אתם מתוסכלים גם מכך שנכדיכם לא פנויים אליכם, לא יוזמים לדבר איתכם ולא נענים כשאתם מבקשים לשוחח איתם. אבל גם נכדיכם נמצאים בתקופה לא קלה. שגרתם הופרה, הם חסרים את חבריהם, מרגישים שעמום גדול, תסכול רב ולעתים אף דכאון. לכן גלו אמפתיה גם שילדיכם דואגים יותר מדי וגם כשהם דואגים פחות מדי.
לתמוך
וזה מתקשר למשימה השנייה שיש לנו, סבתות וסבים, בימים טרופים אלה: לתמוך. כן, דווקא אנחנו, המבוגרים והמבוגרים יותר, יכולים וצריכים לתמוך רגשית בצעירים ובצעירים יותר. ילדיכם גדולים אך הם עדיין ילדים, הזקוקים להורים שיאהבו אותם ויחזקו אותם. נכדיכם הצעירים בוודאי זקוקים לחם ולתמיכה. הם חיים בחוסר וודאות, מוקפים מכל עבר באיסורים ובהגבלות והוריהם לא תמיד פנויים לתמוך בהם. לכן התגברו על תחושות התסכול, הכעס, החרדה וחוסר האונים ותמכו בילדיכם ובנכדיכם. וכן, אפשר וכדאי לעשות זאת גם וירטואלית, לא פנים אל פנים. אמרו להם מילים טובות, שלחו להם חיבוקים וירטואליים. אם ביום-יום אתם חוטאים לעתים ושופטים אותם, מבקרים אותם, בטוחים שהם טועים בצורה חמורה ומזיקה – זו השעה לעשות תיקון. חפשו את החיובי והתעלמו מהשלילי. חזקו את ילדיכם ואת נכדיכם ככל יכולתכם על מי שהם ("איזה ילדה/נכדה חמה ודואגת יש לי") ועל מה שהם עושים ("כמה נהניתי לראות אותך עוזר לאנשים. אני גאה בך!").
לעודד
וזה מביא אותנו למשימה השלישית – לעודד. אנחנו נמצאים במצב משברי מיוחד, שלא חווינו כמוהו בעבר. מלחמה שונה לגמרי מהמלחמות שנלחמנו עד כה. רבים מרגישים חוסר אונים ופסימיות. ושוב, דווקא אנחנו, "הזקנים", בעלי הניסיון, יכולים לעודד את הצעירים. אנחנו יודעים מניסיוננו שתקופות קשות מסתיימות בהתחלות חדשות. עברנו כמה משברים קשים בחיינו, שרדנו אותם ואף יצאנו מחוזקים מהם. לכן אנחנו אלה שיכולים לעזור לילדינו ולנכדינו להרגיש תקווה ואופטימיות במצב המאיים הנוכחי. אנחנו יכולים לתת להם פרופורציות נכונות לתחושת המשבר הקשה שהם מרגישים. אנחנו יכולים לעודד אותם שאחרי כל ירידה יש עליה, שאחרי החורף מגיע האביב, שבכל דבר רע יש גם משהו טוב. אנחנו יכולים לומר את זה במילים וזה חשוב, אך בעיקר חשוב שנתנהג את זה. הראו לילדיכם ולנכדיכם בהתנהגותכם שאתם בריאים, אופטימיים, נהנים מעצמכם ומהם. זה יהיה עידוד ענק עבורם!
לסיום, יש לנו, סבתות וסבים, שלוש משימות משפחתיות עיקריות בצל הקורונה. ראשית, לקבל את דאגת ילדינו ונכדינו. שנית, לתמוך רגשית בילדינו ובנכדינו. ושלישית לעודד את ילדינו ואת נכדינו.
וזכרו: המדליק לזולתו מאיר לעצמו. כשאתם נעשים אקטיביים, מרגישים אחריות, פועלים כבעלי תפקיד, אתם עוזרים לעצמכם לא פחות מאשר ליקיריכם.
היו בריאים ובהצלחה במשימות ההנהגה הסבתאית והסבאית במשפחתכם הרחבה.
לקישור לסרטון הרצאה בנושא, לחצו כאן.
