להתקדם לאט, להגיע מהר – פרידה נכונה של משפחות מפרק א' והתחברות מתאימה לפרק ב'

במאמר זה ברצוני להציע כלי טיפולי, עיקרון טיפולי מעשי, להתמודדות יעילה עם הבעיה העיקרית העומדת, לדעתי, בבסיס הכישלונות של משפחות להתחבר בפרק ב' בחיים. והבעיה היא החיפזון היחסי של בני הזוג וההורים בתהליך: הם ממהרים מדי להיפרד מפרק א' וממהרים מדי להתחבר לפרק ב'. הכלי הטיפולי שאני מציע כדי להתמודד עם בעיה זאת הוא פשוט, אף כי לא קל ליישום: להנחות את המבוגרים במשפחה, בני הזוג וההורים, להתקדם לאט בדרכם לפרק ב'. באופן מעשי פירושו של דבר לעזור לבני הזוג להיפרד נכון מפרק א', בלי קיצורי דרך, ולסייע להם להתחבר נכון לפרק ב', גם כן בלי קיצורי דרך. אציג בקצרה את הבעיה ואת הצעתי המפורטת להתמודדות יעילה איתה, עם מספר טיפים מעשיים.

הבעיה: המבוגרים במשפחות של פרק א' ממהרים לחבר את המשפחות בפרק ב'

נכון, יש מקרים מדהימים של משפחות שמצליחות להתחבר היטב בפרק ב', לגדול ולהתפתח לאורך זמן, עם יחסים טובים בין המבוגרים והילדים. אבל כולנו מכירים מקרים רבים של משפחות שלא מצליחות בכך. הידעתם ששיעור הכישלונות בנישואים ראשונים הוא כ-41%, בנישואים שניים הוא כ-60%, ובסיבוב שלישי זה מגיע לכ-73%? וזו עדיין סטטיסטיקת חסר, שכן בחלק גדול של המקרים בני זוג בפרק ב' חיים ביחד ללא נישואים. לכן, אם היו סופרים גם את המקרים של משפחות המנסות להתחבר לפרק ב' ולא מגיעות לכלל מימוש, נאמר אחרי שנה או שנתיים שחיים ביחד ללא נישואין, מספרם של הכישלונות בפרק ב' היה גדול בהרבה. אגב, אחת ההערכות של חוקרים שחקרו משפחות מורכבות לאורך שנים היא שאם משפחה מורכבת נשארת ביחד שש שנים רוב הסיכויים שהיא לא תתפרק בעתיד.

יש בוודאי סיבות רבות לקושי הגדול של משפחות מורכבות להחזיק מעמד לאורך זמן. אני טוען כאן שאחת הסיבות המרכזיות לחוסר ההצלחה של משפחות פרק ב' להתחבר ביחד היא שהמבוגרים במשפחות – בני הזוג, ההורים – ממהרים. אצה להם הדרך, ולכן הם עושים טעויות רבות, שאפשר היה להימנע מהן עם מעט מחשבה מראש. מאחר שזו סיבה מאוד מעשית וגלויה, היא מאפשרת גם התמודדות פשוטה יחסית ויעילה.

על אף שלפרק ב' אנשים מגיעים בדרך כלל כשהם מבוגרים ומנוסים יותר, יש להם פעמים רבות תחושה של לחץ זמן דווקא בגלל הגיל המבוגר יותר. אולי בגלל שהם מרגישים רצון לפצות את עצמם על "פספוסים", אובדנים, או פצעים בפרק א'. אולי בגלל שהם סומכים על ניסיונם בחיים ועל בגרותם, ומאמינים שיהיה בסדר. וזו כמובן טעות. פרק ב' בחיים שונה באופן מהותי מפרק א', על אף שהם נראים דומים מאוד. בפרק א' בחיים אנו מתוודעים בהדרגה למשימות החדשות איתן אנו צריכים להתמודד – זוגיות, הורות לילד ראשון, הורות למספר ילדים – ויש לנו זמן סביר להשתפר ולתקן טעויות, אם נדע כמובן לנצל את הזמן וללמוד. אפשר להקדיש זמן להכיר אחד את השני, ללמוד לחיות כבני זוג, לפני שאנחנו מביאים ילד לעולם. טעויות הנעשות בגידולו של הילד הראשון, ומי לא עושה טעויות כאלה, אפשר לנסות לתקן בגידולם של שאר הילדים, אף כי כמובן נעשה טעויות חדשות… לעומת זאת, בפרק ב' בחיים עלינו להתמודד בבת אחת עם בעיות חדשות רבות, שעם חלקן כלל לא הוכשרנו להתמודד: השוואות עם בן/בת הזוג הקודמים וקושי להיפרד מהחיים בפרק א'; הצורך להסתגל במהירות לחיים עם אנשים לא מוכרים, שהם בעיקר ילדי בן/בת הזוג אך גם קרובי משפחה של בן/בת הזוג, שפעמים רבות אף עוינים את הקשר החדש; כניסה לתפקיד חדש, לא מוגדר – הורה לא ביולוגי; חילוקי דעות חריפים עם בן/בת הזוג, שהם בדרך כלל בעלי ניסיון ובעלי דעה בגידול ילדים, בנוגע לגידול הילדים המשותפים, במידה וישנם; סוגיות כלכליות חדשות כמו חשבונות נפרדים או מאוחדים; ועוד. טעויות בתהליך עלולות להיות קריטיות, מכיוון שהרגישות גדולה מאוד, הפגיעות של כולם רבה, ואין זמן ללמידה ולתיקון טעויות.

הכלי הטיפולי: לא למהר. להיפרד נכון מפרק א', בלי קיצורי דרך, ולהתחבר נכון לפרק ב', בלי קיצורי דרך גם כן.

כדי שהמעבר לפרק ב' בחיים יתבצע בצורה טובה, על בני הזוג וילדיהם לבצע בצורה מתואמת ואיטית שתי תנועות מורכבות: להיפרד בצורה טובה מפרק א' ולהסתגל בהצלחה לפרק ב'. להערכתי, עצם ההנחיה הטיפולית הפשוטה הזאת יכולה לסייע מאוד למנהיגי המשפחה, בני הזוג וההורים, לטייב את המעבר המורכב מפרק א' לפרק ב'. העידוד והלגיטימציה המפורשים של המטפל להתקדם לאט בתהליך יעזור לבני המשפחה, בסופו של חשבון, להגיע מהר ליעד המבוקש: חיים משותפים טובים בפרק ב'. מעבר לכך, אני רוצה להציע לכם חמישה טיפים, חמש עצות מעשיות פשוטות, שיכוונו את מנהיגי המשפחה, בני הזוג וההורים, לבצע נכון את הפרידה מפרק א' וההתחברות לפרק ב', ברוח עקרון ההאטה שהצגתי.

לא למהר להיפרד מפרק א'

אחד העקרונות החשובים בטיפול הוא "העבר שפועל בהווה"", past operating in the present", כלומר, עניינים שלא טופלו נכון בעבר, משימות התפתחותיות שהתחמקנו מלהתמודד איתן, יופיעו בצורה פתולוגית בהווה, ויקשו על הסתגלות וצמיחה. בני זוג שממהרים להיפרד מפרק א', בלי שהם מאפשרים לעצמם לעבד את הכאב והצער הכרוכים במשבר הפרידה, בלי שהם נותנים לעצמם דין וחשבון רציני על החלק שלהם במשבר, יתקשו להיכנס בהצלחה לפרק ב'. תחושות אשמה, כעס, געגועים לא מעובדים מפרק א' יתערבו בצורה הרסנית בפרק ב', אם נמהר מדי לשים את העבר מאחורינו, ללא עיבוד מתאים שלו. לכן חשוב לא להתנפל על ה"מציאה" של פרק ב' כמוצאי שלל רב, כנמלטים מאזור אסון למקום מפלט בטוח, אלא להתנהל בצורה שקולה, מכבדת את מה שחווינו והיינו בפרק א'.

לא לדרוש מהילדים להיפרד מהר מפרק א'

כשהורים ממהרים מדי הם דורשים גם מילדיהם להיפרד מהר מפרק א' בחיים שלהם. "מה יש לכם להתעסק יותר מדי בלמה אני רוצה להתגרש/ למה אי אפשר להמשיך לחיות ביחד/ למה אני לא אוהבת יותר את אבא/ למה אנחנו לא מתאמצים יותר לא לפרק את המשפחה. היה, נגמר, ממשיכים הלאה". חשוב לתת לילדים את הזמן לעבד את חווית הפרידה, שהיא מבחינתם התמוטטות רגשית אדירה, קריסה של עולם שלם, בדרך כלל ללא שום תחושת שליטה. חשוב להבין שגם כשהיחסים בין ההורים הנפרדים תקינים לכאורה, הילדים במשפחה חווים משבר קשה. יתרה מזאת, דווקא במקרים שהכל לכאורה נראה בסדר במשפחה, למשל שאין מריבות גלויות, לילדים יותר קשה לקבל את השינוי, את הפרידה. מבחינת הילדים אין סיבה לגירושין במשפחה שהיחסים בין ההורים נראים ללא בעיות, והכעס שלהם על ההורים גובר. במקרים רבים שטיפלתי בהם מדובר בהלם שהילדים חווים, שמגביר את תחושת חוסר השליטה שלהם במצב, גם אם הם גדולים.

כמובן שבמקרים של אלמנות, כשהמוות של ההורה האחר בא בחטף, חשוב במיוחד לא למהר עם הילדים לעבור לסדר היום, לתפקד כאילו הכל כרגיל. אמנם חשוב לשמור על סדר יום רגיל של הילד, אבל אסור לדרוש ממנו למהר לשכוח את החיים עם ההורה שנפטר.

לא למהר לחבר את המשפחות

כאשר לבני הזוג אצה הדרך, הם מנחיתים על ילדיהם את בשורת החיים ביחד ללא הכנה ראויה. הם אינם משתפים את הילדים בתהליך שעברו בדרך לקבלת ההחלטה, אינם מסבירים להם את ההתלבטויות בצד ההחלטה, אינם מקשיבים לרגשותיהם ואינם נותנים מקום לחרדות המתעוררות אצלם. והדאגות רבות: האם מקומי במשפחה החדשה מובטח? האם ההורה שלי ימשיך לאהוב אותו או שיעדיף את ילדי בן/בת הזוג? האם אשאר באותו חדר? ועוד. וגם הכעסים רבים: מפריעים את שגרת חיי, מדרדרים את איכות החיים שלי, דורשים ממני התחשבות בילדים שאני לא מכיר ואולי אף לא אוהב, ועוד.

יש להימנע מקיצורי דרך ולתת לילדים זמן להסתגל לתהליך המשפחתי. מומלץ לאפשר להם הכרות הדרגתית עם בן/ת הזוג ועם ילדיו/ה. בהמשך, כדאי להסביר להם את מניעי ההחלטה האישית להתקשר לבן/ת זוג חדשים ולתאר להם את העומד להתרחש בצורה מפורטת ככל האפשר. על ההורים להיות מוכנים לשמוע הסתייגויות, ביקורות, התנגדויות וכו' ולטפל בהם בצורה ישירה ואוהדת.

לא למהר להיות הורים של ילדי בן/בת הזוג

לעתים בני הזוג באים עם פנטזיה לשקם, לתקן, לבנות מחדש את המשפחה שלא הצליחו בה בנישואים הראשונים. לכן, הם רוצים לתפקד מהר כמו הורה, לטוב ולרע, גם לילדי בן/ת הזוג – לאהוב, להציב גבולות, למשמע, להעניק וכו'. לעתים, הם פשוט רגילים להיות בתפקיד ההורה, במיוחד האימהות, והם לא מצליחים לעשות את ההפרדה המתבקשת בין הורות לילד שלהם לבין הורות לילד של בן/בת הזוג.

גם כאשר בן/ת הזוג אינם מנסים להיות ההורה של ילדי בן/ת הזוג השני, הם עלולים להתערב בצורה לא מתאימה בחינוך ילדיו/ה. ההתערבות יכולה להתבטא בצורה עקיפה בביקורת מתמדת על בן/ת הזוג לגבי חינוך הילדים, אך גם בצורה ישירה על ידי הוראות, הטפת מוסר, איומים וכו' לילדים שאינם שלהם.

העיקרון שצריך, לדעתי, להנחות את בני הזוג ביחסים עם ילדי בן/בת הזוג, בשלב הראשוני של החיים יחדיו, הוא לפעול במשפחה המחוברת יותר כבני אדם ופחות כהורים. מותר להם להציב גבולות אישיים ("אני לא מוכן/ה שתדבר אלי כך"), להקפיד על חוקי הבית שנקבעים ביחד ("כמו שקבענו, לא מפריעים לנו בשעת הצהריים") ובוודאי שמותר וכדאי לתמוך בילדים של בן/בת הזוג ולעודדם. אבל, כדאי להימנע ככל האפשר מהתערבות לא הכרחית בחינוכם (למשל, הישגיות בבית ספר, חינוך לערכים וכו'). בצורה אחרת, גורפת אמנם אבל נכונה בדרך כלל, אפשר לקבוע שבכל מה שקשור לחובות ומשמעת על ההורים הביולוגיים להיות בתפקיד ההורה "הרע", ואילו ההורים החורגים יפעלו כהורה "הטוב".

לא לדרוש מהילדים לקבל מהר את הורות בן הזוג

חלק חשוב מהפנטזיה ליצור משפחה חדשה מאושרת בפרק ב' הוא הרצון שילדי יתייחסו לבן/ת הזוג כהורה חדש. לכן, הורים עלולים ללחוץ על ילדיהם להתייחס מהר לבן/ת זוגם כהורה חדש. לעיתים הם אף עלולים ליצור, במודע או שלא במודע, תחרות בין בן/בת זוגם לבין ההורה הביולוגי לגבי מי ההורה הטוב יותר לילדים. האמביוולנטיות הראשונית שהורים חורגים חשים כלפי ילדים חורגים היא בדרך כלל הדדית, והילדים עשויים להחריף את המצב ולהגיב לא רק בריחוק ובאדישות, אלא בעוינות גלויה.

לעיתים נוצר קשר מהיר וטוב בין הילדים לבין בן/ת הזוג החדשים. פעמים רבות, נדרש זמן ארוך יותר לכך. יש להיות סבלניים ולהבין שלילדים צורך בסיסי הישרדותי להסתגל, בתנאי שלא לוחצים עליהם. יתכן שלא תהיה כלל אהבה בין הילדים לבין בן/ת הזוג, אלא ישררו ביניהם יחסי אמון וכבוד בלבד, וזה מספיק.

לא לדרוש מהילדים להיות מהר חברים טובים

כשם שהורים לוחצים על ילדיהם לאהוב מהר את בן/בת זוגם, הם לוחצים עליהם, ואף יותר, להתחבר מהר ולהיות חברים טובים עם ילדי ההורה האחר. צריך להכיר במציאות הלא נעימה שאפילו מספר שנים של טיפוח היחסים בין האחאים אינן מספיקות תמיד להשיג חברות אמתית בין הילדים שלך-שלי-שלנו. ילדים רבים אינם יכולים לסבול את חברתם של האחים החורגים או האחים למחצה ואינם מסוגלים להתגבר על הדחייה שלהם אותם. אחרים משיגים יחסים ידידותיים אך קרירים ולעולם לא יתקדמו מעבר לזה. במיוחד חשוב לא ללחוץ מדי כשעוברים לגור ביחד בבית של אחת המשפחות. החדשים תמיד ירגישו קצת פולשים והוותיקים תמיד ירגישו שפלשו לביתם. יש לכבד תחושות אלה, לא ללחוץ, להתקדם בעקביות בתהליכי החברות של הילדים (ליזום פעילויות משותפות, לעודד תלות הדדית ועוד) אך בלי לדרוש תוצאות מהירות של חברות.

סיכום: להתקדם לאט, להגיע מהר

עקרון התנועה האיטית אינו חדש. יתרונות האכילה האיטית בארוחה הנמשכת בנחת, ידועים. נזקה של המהירות הנגרמת מסגל רפואי הקוצב שלש דקות לבדיקה, ידוע גם הוא. כהורים יש לנו הזדמנויות מצוינות ללמד את ילדינו תנועות איטיות ויציבות, אבל אנחנו מחמיצים הזדמנויות אלה, כשאנחנו מכניסים אותם למסלול של פעלתנות מתמדת ללא הפוגה כבר בגיל הרך, חוששים שמא ישתעממו.

כשמדובר בתהליך הרגיש והעדין של כתיבת פרק ב' בחיים של משפחות, התחברות של משפחות נפרדות למשפחה מורכבת, עקרון האיטיות אינו רק עניין של כדאי, nice to have, אלא הוא הכרח פסיכולוגי, must to have. תהליך זהיר ורגיש של פרידה מתאימה מפרק א' בחיים וכניסה איטית לפרק ב' בחיים חיוני להתמודדות מוצלחת של יחידים ומשפחות עם אתגרי פרק ב' בחיים.