האם זוגיות היא יותר כמו מראה, המשקפת בדייקנות את המתבונן בה, כלומר שכל אחד מבני הזוג יכול לראות את עצמו, כפי שהוא באמת, באמצעות ההשתקפות שלו בבן הזוג האחר? או שזוגיות היא יותר כמו מסך קולנוע, עליו כל אחד יכול להקרין את הסרט האישי שלו, כלומר שכל אחד מבני הזוג יכול להשליך על בן הזוג האחר ציפיות, פנטזיות, תסכולים ופחדים?
מתחילת מסענו בצפון איטליה זיהיתי בנקל את ההבדלים בין גבי לביני בתגובותינו למצבים שונים. ההבדלים אינם חדשים, אלא שבעבר התעלמתי מהם או התייחסתי אליהם בביקורתיות. הפעם ההבדלים בינינו הוארו באור אחר, בהיר ורך, שאפשר לי להתבונן ביסודיות בתגובותיי ולא להתרכז בתגובותיה של גבי. במילים אחרות, חוויתי את גבי כמראה עבורי. לעתים אהבתי את מה שראיתי דרכה והתגאיתי בו. פעמים רבות יותר השתקפו לי במראה קשיים וחולשות שלי, שנאלצתי להודות בהם ולקבלם.
כבר בטרק הראשון שלנו על אדמת איטליה, בשמורת הטבע האלפים הימיים (המריטים), שמתי לב להבדל גדול בתגובותינו להופעת ערפל. גבי "קיטרה" על הערפל שהפריע לה לראות את הנוף שמסביב, ואילו אני ממש שמחתי להופעתו. השוני בתגובותינו גרם לי לחקור את ה"עניין" שיש לי עם ערפל. הבנתי שמה שמהנה אותי במיוחד זו תנועת הערפל, אולי כי היא מייצגת חלקים בתוכי שאני אוהב – כמו עדינות, רומנטיקה, תחכום – ואולי כי היא חושפת חלקים בתוכי שקשה לי איתם, כמו חוסר בהירות ועשייה בהיחבא.
הבדל משמעותי יותר בתגובותינו התגלה כשבוע לאחר מכן, כשהגענו לדירה ששכרנו בעיר אאוסטה בעמק אאוסטה. בעוד שגבי התלהבה מהדירה הגדולה והמאובזרת בצורה מושלמת, אני נבהלתי מהסידור הכפייתי שלה. חששתי מהצקות של בעלת הדירה, שהצטיירה בעיני רוחי כאובססיבית. ההבדל הבולט הזה בתגובותינו עזר לי להאיר את הצד הדאגני באישיותי, הפחות מוכר לזרים.
הבדל נוסף, דרמטי וכואב, בתגובותינו חוויתי במהלך עימות ביני לבין גבי בקשר לבחירת המשך מסלול הליכתנו בטרק לבקתת טוקט (TUCKETT) בהרי הדולומיטים הגבוהים. בעקבות העימות הכרתי לעומק את נטייתי לכעוס על גבי ואף להענישה, כשאני מתוסכל ופגוע ממנה.
דימויי המראה ומסך הקולנוע מאפיינים שלבים בהתפתחות הזוגיות. בתחילת היחסים, הזוגיות דומה יותר למסך קולנוע מאשר למראה. בני הזוג רואים את האחר לא כמו שהוא באמת, אלא כמו שהיו רוצים לראות אותו. הם מקרינים אחד על השני את הסרט האישי שלהם – דימוי עצמי, ציפיות ופחדים – ובן או בת הזוג האחרים משתפים אתם פעולה ומתנהגים בהתאם (בשפה הפסיכונאליטית תופעה זאת נקראת "הזדהות השלכתית"). ככל שהיחסים מתעצבים ונעשים שגרתיים, הפנטזיות ההדדיות מתנפצות ובני הזוג מגלים בשני חסרונות, מגבלות, חולשות ובעיות. הם מאוכזבים, מתוסכלים, כועסים, אבל לא מוותרים על הסרט הדמיוני שיָצרו. במקום זאת, הם מנסים לשנות את בן או בת הזוג, כך שיחזרו להתאים לסרט האידאלי הדמיוני שלהם. למשל, בת הזוג מגלה שבן זוגה, שהיה נינוח ורגוע בדיוק כמו ששאפה, הוא גם עצלן גדול. היא כועסת עליו שהוא נח ולא מסתער כמוה על עבודות הבית. ובן הזוג, ששמח על בחירתו הראשונית בבת זוג עמלנית ופעילה, כועס עליה שהיא מעדיפה לטפל בבית ובילדים ולא בו.
זה לא חייב להיות ככה. במקרים רבים, כתוצאה מתהליכים נפשיים שעוברים בני הזוג, לחוד או ביחד, הזוגיות מתפקדת כמראה. בני הזוג לומדים לראות אחד את השני כנפרדים, ייחודיים, ובמקום להוציא את תסכוליהם וכעסיהם על האחר כשהם נפגעים, הם נעזרים בשונות ביניהם כדי לבדוק את עצמם ולשנות את תגובותיהם. במקום להמשיך להשליך על בן או בת זוגם את כל מה שקשה להם עם עצמם, הם מצליחים לראות את הקושי האישי שלהם ולהתמודד אתו. למשל בדוגמה הקודמת, האישה מתבוננת בעצמה ורואה את הצורך שלה כילדה מְרָצה להיות תמיד עסוקה ולעשות את מה שצריך. היא לומדת להרפות מעט ולהרשות לעצמה לנוח וליהנות. והוא, בן הזוג, עוצר ורואה את הצורך שלו בסיפוק מיידי, שמתבטא במיוחד בהשמנה מעיקה עקב אכילה בלתי פוסקת. הוא לומד להתאמץ יותר ולא להיכנע לדחפים מזיקים.
חשוב להבהיר שהמראה הזוגית לא חייבת להיות שלילית, כלומר משקפת חולשות וחסרונות, אלא יכולה להיות גם חיובית, כלומר משקפת חוזקות ויתרונות. למשל, דרך הכרת הצד הדאגני שלי, גבי התחזקה מאוד בהערכת הצורך הגדול שלה בהרפתקנות.
כדי שזוגיות תוכל לשמש כמראה ולא כמסך קולנוע צריכים להתקיים לפחות ארבעה תנאים.
מצד בן או בת הזוג המשמשים כמראה נדרשים:
- בהירות: שיהיו הם עצמם, ללא טשטוש, ללא ריצוי, ללא ויתור.
- ענייניות: שגישתם תהיה עניינית, לא רגשית, במיוחד כאשר הם נותנים משוב לזולתם.
מצד בן או בת הזוג המתבוננים במראה נדרשים:
- להכיר באחר כנפרד, לראות אותו כמו שהוא ולא כמו שהיו רוצים לראותו.
- להעז להתבונן בעצמם, לראות את עצמם כמו שהם ולא כמו שהיו רוצים לראותם.
וכך כתבתי, בין היתר, לגבי בברכה המסורתית שלי אליה בטיולינו בחו"ל, והפעם באיטליה:
"אני רוצה להודות לך שאת משמשת מַראה מעולה – אמיתית ומאוזנת – עבורי. בהיותך שונה ממני את משקפת לי קשיים וחסרונות שלי. בהיותך עניינית ולא פוגענית את לא מעוותת את התמונה בהבלטת ליקויים ופגמים. ובדיוק באותה צורה את מאירה חוזקות וכשרונות שלי, אך לא מגזימה בתשבחות וחנופות.
את מצליחה לעשות את כל אלה כי את נשארת מי שאת, שונה ממני, גם כשאנחנו מאוד קרובים וההבדלים בינינו מִטַּשְׁטְשִׁים. את מצליחה להיות מראה מיטיבה עבורי, כי את שומרת על יציבות ולא מתערערת כשאני ברגעי פגיעות וחולשה; ומתייחסת בענייניות אוהדת כשאני ברגעי התעלות ועוצמה.
כך, בזכות היותך מראה כה טובה עבורי, אני מצליח להתבונן ללא מורא בחולשותיי ומשתפר בהתמודדות איתם, וגם נהנה להרגיש את יכולותיי ומתחזק בהם."
