"להיות חדש" – בקיבוץ ובכלל (מיומנו של חבר קיבוץ חדש)

"להיות חדש" זו עמדה נפשית, שאינה תלוי בגיל או בוותק. לא קל להתמקד בחדש אך כדאי להתאמץ לעשות זאת כדי להמשיך להתפתח, כדי להצליח להשתנות, כדי לחיות חיים בריאים יותר ומהנים יותר. במובן הזה כולנו יכולים להיות "חדשים": בזוגיות, בהורות, בעבודה, בתחביבים.

על תקציב שנתי, אמירת דברים חיוביים ופחד מאינטימיות (מיומנו של חבר קיבוץ חדש).

נראה שבכל מקום, בכפר ובעיר, קל יותר לומר ביקורת, לבוא בטענות, לתבוע תביעות, להציג דרישות, דווקא לאנשים איתם אנחנו חיים, במשפחה ובקהילה. קשה ונדיר יותר להודות, לבטא הערכה, להצביע על החיובי, להבליט את הראוי. במאמר טוען חיים עמית שבבסיס קושי זה עומד הפחד מאינטימיות. כיצד להתגבר על פחד זה ולהצליח להפוך את אמירת הטוב הנדירה לשגרת חיים בעבודה, במשפחה, עם חברים – בכך עוסק המאמר.

למה, כשאנחנו מבקרים בעלי תפקידים בקהילה, אנחנו עושים זאת לעתים עם הרבה כעס אך עם מעט אמפתיה? (מיומנו של חבר קיבוץ חדש).

פעמים רבות אנשים משליכים את רגשותיהם הפנימיים העזים על בעלי תפקיד בקהילה וביקורתם כלפיהם צבועה בצבעים קשים של עוינות ורוע לב. כדי להצליח לבטא ביקורת נוקבת אך אוהדת, לא מטייחת ועדיין אמפתית, צריכים המבקר והמבוקר להקפיד על שני עקרונות בסיסיים: להתעקש על מי שהם כבן אדם ולא לוותר על דיאלוג מעמת, כנה וישיר.

לקחת אחריות על חינוך לאמפתיה, במשפחה ומחוצה לה.

שני אירועים סמוכים שחוויתי לאחרונה, בערב יום הזיכרון ובערב יום העצמאות, חידדו אצלי שתי תובנות: 1. חשוב שהורים ומחנכים יקחו אחריות לחינוך לאמפתיה של ילדים ובני נוער, ולא יסמכו על תהליכי למידה טבעיים של אמפתיה. 2. חשוב שמנהיגי ציבור, בכל התחומים, יקחו אחריות על הגברת אמפתיה במרחב הציבורי, ולא יסמכו על יד המקרה.