עדיף להיכשל עכשיו מאשר להתחרט בעתיד!

 נתחיל בסוף: אילו הייתם יכולים להתחיל הכל מהתחלה, האם הייתם משנים משהו? עם יד הלב, בלי שאף אחד שומע, מה תשובתכם? האם הייתם בוחרים במסלול לימודים אחר? האם הייתם משנים את סוג העבודה שלכם? האם הייתם מעזים לפתח תחביב אהוב? האם הייתם מתייחסים אחרת לחבר/ה, בן/ת זוג?

חרטה היא רגש שאנו מרגישים כאשר אנחנו מאשימים את עצמנו בהשתלשלות עניינים עגומה שאפשר היה אולי למנוע אם היינו נוהגים אחרת בעבר. אנחנו מתחרטים כל הזמן. על מה שעשינו ועל מה שלא עשינו. אבל איזו מהחרטות הללו גרועה יותר?

ברוני וור (Bronnie Ware), אחות סיעודית אוסטרלית, ליוותה שנים רבות חולים סופניים שחזרו לביתם כדי למות בו. כך התוודעה לחרטות הגדולות שהעסיקו אותם בשבועות האחרונים לחייהם. היא תיעדה את הבחנותיה בבלוג שהפך אחר כך לספר שהתפרסם בשנת 2012 ("The Top Five Regrets of the Dying").

ואלו חמש החרטות השכיחות ביותר ששמעה וור ממי שידעו כי לא יוכלו עוד לחיות את החיים שלא חיו:

1. הלוואי שהיה לי את האומץ לחיות חיים של נאמנות לעצמי, לא כאלה שאחרים ציפו ממני.
2. הלוואי שלא הייתי עובד קשה כל כך.
3. הלוואי שהיה לי את האומץ לבטא את רגשותיי.
4. הלוואי שהייתי שומר על קשר עם חברים.
5. הלוואי שהייתי מניח לעצמי להיות מאושר יותר.

המשותף למרבית חרטות אלה של אנשים בסוף חייהם הוא שהם מתחרטים יותר על מה שלא עשו מאשר על מה שכן עשו. ממצא זה התגלה גם במחקרים אחרים שבהם הנחקרים לא היו בסוף חייהם. דניאל גילברט, פרופסור במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, מביא בספרו שתורגם לעברית (דניאל גילברט, להיתקל באושר, מטר, 2013) מחקרים רבים המראים שבעוד שבטווח הקצר גדולה חרטת העשייה, משהו שעשינו והיינו מעדיפים שלא לעשות (משרה לא מתאימה שבחרנו) מחרטת אי העשייה, משהו שלא עשינו והיינו שמחים לעשות (לימודים שזנחנו באמצע), הרי שבטווח הארוך, כאשר הם נשאלו מה היו החרטות הגדולות של חייהם, הם התמקדו במה שנמנעו מלעשות, חרטת האי-עשייה – האיש או האישה שלא ניגשו אליהם, המשרה שוויתרו עליה או הורה שלא נפרדו ממנו כראוי טרם נפטר וכיוצא באלה. אנשים בדרך כלל לא יאמרו שהם מתחרטים על שהביאו ילדים לעולם, אבל הם יכולים לומר שהם מתחרטים על שלא הקימו משפחה.

טום גילוביץ', פסיכולוג מקורנל, חקר נושא זה לעומק. במאמר ותיק בנושא הוא טוען שאנו נוטים להתחרט יותר מכל על דברים שנמנענו מלעשות בנושאים שאנו תופסים כמייצגי הזדמנות גדולה: בראש ובראשונה השכלה שהוחמצה; אחריה, במרחק ניכר, הקריירה; ואז, לפי סדר יורד של עוצמת החרטה, יחסים רומנטיים, הורות, פיתוח עצמי וניצול פנאי (Gilovich, T., & Medvec, V. H. (1995). The experience of regret: What, when, and why. Psychological Review, 102(2), 379-395.)

הסיבה הישירה שבגללה חרטות עשייה מטרידות פחות מחרטות אי עשייה היא העובדה כי לפחות כאן פתוחה בפנינו הדרך לתקן את תוצאותיה של עשייה זו (התפטרות ממשרה לא מתאימה שבחרנו), בעוד שאת האישה או הגבר שנמנענו מלפגוש אנו נושאים במחשבותינו כל חיינו. הסבר נוסף לעוצמתה של חרטת אי העשייה הוא שהתוצאות של מעשינו מוגבלות וסופיות, אך התוצאות של אי העשייה מוגבלות רק בדמיונו של מי שמעריך אותן.

 כישלון עדיף על חרטה!

מתברר שיותר קל לנו להכיל כישלונות שלנו הנובעים מלקיחת סיכונים, אומץ ועשייה מאשר לקבל אי עשייה הנובעת מפחדנות ומהימנעות. גם אם לא נצליח להגשים את החלום שלנו, גם אם לא יעלה בידינו לנצל עד תום את ההזדמנות שנקרתה בדרכנו, נרגיש שלמים עם עצמנו שניסינו להגשים את החלום, שניסינו לנצל את ההזדמנות. לכן, עדיף לעשות עכשיו ואולי להיכשל מאשר לא לעשות ולהתחרט אחר כך!

בין השנים 2009 ל-2011 הייתי שותף בהקמת מיזם ייחודי שלא הצליח להמריא, SENSES: סדנאות ומפגשים חד פעמיים מהנים להעשרת הזוגיות באמצעות כלים ריקודיים (https://www.facebook.com/search/top/?q=senses). שותפיי למיזם היו זוג רקדנים שהם גם מורים לריקוד מוכשרים, אחד מהם היה מורה שלי לריקודים סלוניים (קלאסיים ולטיניים),  והאחרת הייתה בעצמה גם מרצה בנושאי פסיכולוגיה ומדריכת הורים. במשך חודשים רבים, למעשה כשנה וחצי (!), הגינו את הרעיון ואת הדרכים ליישומו. בסופו של דבר יצרנו סדרה של מפגשים מובנים, כשכל מפגש עוסק בנושא בתחום הזוגיות (אותנטיות, אינטימיות, מאבקי כוח, שיתוף פעולה וכיוצא באלה) והוא כולל הסבר מושגי קצר על נושא הפעילות, לימוד צעדי בסיס של ריקוד זוגי אחד (רומבה, סלסה וכיוצא באלה) והתנסות בו, דיון קצר על ההתנסות, למידה מעשית של מספר כלים ריקודיים פשוטים לטיפול בנושא הפגישה, ולבסוף השלכה של למידה זו לחיים בכלל – בזוגיות, בעבודה, בהורות ובחברות. המיזם נכשל לאחר מספר ניסיונות הפעלה שלו. האם אני מצטער על הזמן הרב שהקדשתי למיזם? האם אני מתחרט על הכספים שהשקעתי בו? האם אני בא עם עצמי בחשבון בגלל התסכולים, אכזבות, תחושות כישלון שהרגשתי? ממש לא! זה היה כישלון מפואר! אני שמח שהעזתי להיות שותף בפיתוח חלום מלהיב. אני מתרגש גם היום כשאני נזכר בחוויות המרגשות שחוויתי במהלך העבודה המשותפת על המיזם. אני גאה שהיה לי את האומץ ללכת בדרך לא סלולה, לנסות להגשים משהו שהאמנתי בו מאוד, גם אם לא הצלחתי.

Leo Jozef Suenens הארכיבישוף הבלגי (16 July 1904 – 6 May 1996), אמר ש"מאושרים אלה החולמים חלומות ומוכנים לשלם את המחיר הכרוך בהגשמתם". אני מבקש להוסיף שמאושרים גם אלה שאמנם נכשלים בהגשמת חלומותיהם אך מרגישים סיפוק וגאווה שהעזו, שניסו, שלא וויתרו!