ריחוק פיזי שומר חיים; ריחוק חברתי הורס את החיים.

"וזה המזל: שהפחד של האחד, הוא ההצלה של האחר." (רוית ראופמן, לרגל הנסיבות, כנרת זמורה, 2019)

רבים מרגישים בימים אלה בחסרונם של מגעים חברתיים, בין אם אלה מגעים חברתיים פשוטים – חילופי דברים קצרים מחייכים בדרך; מפגשים סתמיים של שתיית קפה, צחוקים והחלפת דעות – ובין אם אלה מפגשים חברתיים מורכבים יותר: שיחה עם חברים ותיקים במפגש רעים אינטימי, החלפת דעות ורגשות על מה שחשוב ועל מה שכואב. יש שמרגישים עקב כך דכדוך קל ויש שמרגישים תחושות דיכאון של ממש. הבדידות שכופה הקורונה על זקנים, על חולים, על אנשים שבדרך כלל חסרים מערכת תמיכה חברתית – אינה פחות קשה מסימפטומים גופניים מזיקים של הקורונה.

יותר ויותר אנשי מקצוע מבליטים את המחיר הרגשי והבריאותי שאנחנו משלמים בעקבות הריחוק החברתי. במאמר מבריק (הארץ, 24.9.2020) מתאר הפסיכיאטר ד"ר אמיר מנדל את הפן המפלצתי, לדבריו, של ההנחיה לריחוק חברתי: "בידוד הוא גורם דחק קיצוני. גם הציות החלקי להנחיה — צמצום המגע עם בני משפחה, חברים ואפילו מכרים מזדמנים; צמצום התכנסויות המוניות, על ההתרגשות וההתעלות שהן מספקות לעתים, יוצר מצוקה עזה." ד"ר אמיר מנדל מדגיש: "הסיסמה הנוראה שנטבעה כאן בראשית ימי המשבר, "מפגשים הם סכנת חיים", מסמנת בעיקר את אובדן העשתונות שתקף את אלה שניצבו ליד ההגה בראשית הסערה. סכנה גדולה טמונה דווקא בבדידות."

השפעות הבידוד החברתי מורגשות במיוחד בקרב אלה שלפי ההנחיות נדרשים לו במיוחד, בני הגיל השלישי, אבל לא רק אצלם. למשל יתכן שהעלייה הגדולה שאנו חווים בזמן האחרון בגירושין ובפרידות בין בני זוג, היא אחת מתוצאותיו ההרסניות של הנחיית הסגר החברתי. אחרי דיווחים על הידוק הקשר הזוגי בסגר הראשון, נראה שהשהות האינטנסיבית והממושכת של בני זוג ביחד, ללא איוורור חברתי, מגבירה מאוד את הלחץ הזוגי, במיוחד אצל זוגות שממילא היו אצלם חריקות ובקיעים ביחסים.

במחקר ישראלי המתבצע בימים אלה על ילדים תלמידי כיתות ה' עד י"ב גילו החוקרים (פרופ' ענת שרוני וד"ר אריאל קור מהמרכז הבינתחומי הרצליה) עלייה מובהקת בתסמינים של חרדה ודיכאון. במחקר התגלתה ירידה מובהקת, בהשוואה לתקופה שלפני הקורונה, בשימוש ברשתות חברתיות וילדים רבים דיווחו על תחושה הולכת וגוברת של בדידות (ידיעות אחרונות, 16.10.2020).

ממצאי מחקרים מלמדים  על החשיבות הגדולה שיש לקשרים חברתיים מגוונים לבריאות נפשית ופיזית. פרופסור ג'וליאן הולט-לנסטאד (Holt-Lunstad) מאוניברסיטת בְּריגאם-יאנג ביוטה ארצות הברית, שערכה מחקרים רבים בנושא הבדידות, אומרת: "הגיוון במערכות יחסים ובתפקידים חברתיים, לא זו בלבד שהוא מאריך את תוחלת החיים, הוא גם משפיע על בריאותנו בדרכים רבות נוספות — למשל, עמידותנו לווירוסים… יש מחקר של אוניברסיטת קרנגי מלון, שמצביע על כך שלאנשים עם קשרים חברתיים רבים ואיתנים יש מערכת חיסונית טובה יותר, והם עמידים יותר בפני וירוסים של הצטננות, בעוד שאנשים עם מעט קשרים חברתיים פגיעים יותר, במידה משמעותית" ("הארץ" 30.9.2020).

"בני אדם משוועים לחברה ולאינטראקציה. הנשמה שלנו כמהה לקשר כמו שהגוף שלנו כמה למזון" – מסכם רוטחר ברחמן, ההיסטוריון ההולנדי הצעיר (המין האנושי, פן, 2020).

ומה יקרה בטווח רחוק יותר, ביום שאחרי הקורונה? האם נמשיך לחשוש מאנשים או שנחזור ליחסים חברתיים שהיינו רגילים להם לפני הקורונה? להערכתי קיימת סכנה ממשית שנזקי הריחוק החברתי של הקורונה יישארו איתנו, גם לאחר היעלמותה. זאת מכיוון שהרגל הופך לטבע שני. התרגלנו להתרחק אחד מהשני לא רק פיזית אלא גם רגשית. בלי לשים לב ועם לשים לב, הפנמנו את הוראתו המעוותת של המושג "ריחוק חברתי". האם אתם זוכרים שפעם, בתחילת מגיפת הקורונה, ניסינו להשתמש במושג המדויק יותר "ריחוק פיזי"? וראו מה קורה היום: כולנו מדברים, כדבר של שגרה, על "ריחוק חברתי". אנחנו אמנם בטוחים שאנחנו מתכוונים לריחוק פיזי בלבד, אבל איננו מודעים לכך שפעמים רבות אנחנו מתנהגים על פי הוראתו הרחבה והמעוותת: ריחוק חברתי של ממש. אנחנו לא רק שומרים מרחק פיזי אחד מהשני, אלא גם מתרחקים רגשית אחד מהשני. אנחנו מתכנסים בתוך עצמנו: בזוג, במשפחה הגרעינית, במספר קטן של חברים קרובים. אנחנו מונעים מפחד עמוק, קמאי, שהאחר – שכננו, ידידנו, ובוודאי מי שזר לנו – הוא אויב סמוי, נושא נגיף מאיים, שעלול להדביקנו במחלה נוראה. אנחנו גם מפחדים בצורה הגיונית יותר מאפשרות הבידוד, המוצדק או הלא-מוצדק, שיִכָּפֶה עלינו אם נהיה במגע עם חולה מאומת, ומעדיפים לא להיפגש ככל האפשר עם אנשים.

לכן ההרגל להתרחק מאנשים יישאר, במיוחד אם הוא ימשיך להיות מוזן על ידי פחד. והפחד יישאר. בין אם זה הפחד מהופעתה המחודשת של הקורונה ובין אם זה החשש מהופעת נגיף מסתורי אחר. כנראה שנחזור לחבק את ילדינו, נכדינו ומשפחתנו הקרובה, אבל נמשיך לשמור מרחק מחברינו. נחזור להיפגש עם אנשים בנסיבות הכרחיות – עבודה, קניות, בילוי – אבל נמשיך להירתע מהם במצבים לא הכרחיים. נזמין לביתנו רק את מי שהוא קרוב אלינו, אבל נימנע מלהזמין את מי שאנחנו לא חייבים. המרחק הפיזי, שכנראה נמשיך לשמור אחד מהשני כחלק מלקחי המחלה, יהיה סימן למרכז ההישרדות במוחנו להמשיך לשמור על מרחק חברתי, כלומר להימנע ממגע בין אישי ככל האפשר.

האם יש משהו שניתן לעשות עכשיו כדי למנוע את נזקיה החברתיים של הקורונה אחר כך?

בוודאי וזה פשוט: כדי לא לפתח הרגל של התרחקות חברתית, שאחר כך יהיה קשה מאוד לשנותו, עלינו לוודא שהוא לא יתפתח עכשיו! עלינו להתאמץ לשמור עכשיו על קשרים חברתיים מגוונים, ולא לדחותם לאחר מכן, "כשהקורונה תעבור". יתכן שהקשרים החברתיים בעת הזאת יהיו מצומצמים יותר, יתבצעו בדרכים יצירתיות ומוגנות, אבל הם יתקיימו. כך נשדר למוחנו את המוטו המבריא: ריחוק פיזי שומר חיים; ריחוק חברתי הורס את החיים. ועדיף ניסוח חיובי יותר: ריחוק פיזי שומר אותנו בחיים; קרבה חברתית מאפשרת לנו לחיות את החיים. בצורה זאת יש סיכוי טוב שגם בתקופה קשה זאת נשמר הרגל חברתי חשוב, ונימנע מנזק רגשי עכשיו ומנזק חברתי בהמשך.

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ". (דברים ד' טו')