במסענו זה לצפון איטליה אני מפעיל לראשונה קבוצת ווטסאפ עם חמשת נכדותיי ונכדיי, שהם בגילאי 4 עד 13. חלקם בעלי טלפונים ניידים אישיים וחלקם נעזרים בטלפונים הניידים של הוריהם ובתיווכם. המטרה העיקרית של הקבוצה, מעבר להקלת געגועיי העזים להם ולהוריהם, היא לערב את הנכדות והנכדים במסענו הארוך (כחודשיים). אני עושה זאת על ידי הצגת חידות יומיות או דו-יומיות המבוססות על תמונות וסרטוני וידיאו של חוויותינו. למשל, העליתי סרטון של שני ברווזים יורדים לאגם קטן ושאלתי: מי הזכר, הבן, ומי הנקבה, הבת? או העליתי תמונות פסלים טבעיים של עצים בטבע ושאלתי מה זה מזכיר לכם? או עשיתי חידון של זיהוי סיפורי התורה, לפי תמונות שצילמתי במוזיאון.
זה החל כשעשוע אך הפך מהר מאוד לעניין רציני, כפי שקורה לי פעמים רבות. הבנתי, שבצד ההנאה שאני מסב לנכדותיי ולנכדיי, אני גם מגשים את שלושת המטרות העיקריות שלי בתפקידי כסבא, כפי שאני מגדיר אותן: לשמור ולטפח את הקשר החם, הנעים והאוהב ביני לבין נכדותיי ונכדיי – על ידי שאני מעלה מה שעשוי למצוא חן בעיניהם ולגרום להם הנאה; להנחיל להם ערכים חשובים להתפתחותם כבני אדם (כמו אהבת הארץ, הקשר בין מאמץ להישג, ידע כללי על העולם, זוגיות ראויה) – על ידי שאני משלב פתיתי ידע והדגשה של ערכים, ובעיקר עצם הדוגמה האישית שלנו; וגיבושם כקבוצה של בנות ובני דודות ודודים אוהבים ותומכים – על ידי שאני מתאמץ לשלב את כולם בפעילות הקבוצה. מידת שיתוף הפעולה של נכדותיי ונכדיי אינה אחידה וקבועה, אך נראה שבדרך כלל הם נהנים וגם מאותגרים.
וגם הייתה לי תובנה, לא מפתיעה אך מרגשת: כשאני מעניין אותם, אני מעניין את עצמי. זה אירע בתחילתו של טרק מקסים לאגם LAGO DI SAN GRATO בעמק VALGRISENCHE בצפון איטליה. כשאנחנו בגובה של כ-2000 מטרים לערך, באזור לא מיושב, נתקלנו במבנה ארוך וממנו בקע צלצול פעמונים, שנשמע כמו פעמוני פרות. הסתקרנתי. ידוע לי ממסענו בעבר להרי האלפים, שעדרי הפרות, הכבשים והעזים שוהים במשך הקיץ בשדות המרעה הגבוהים, הרחק מעל הכפרים, בגובה של כ- 1,200 מטר. אבל פרות בגובה של כ-2000 מטרים? זה נראה לי פוטנציאל טוב לחידה. כשהתקרבתי ראיתי אמנם מספר פרות בפתח. צילמתי סרטון של המבנה מבחוץ, החידה, ונכנסתי פנימה כדי לצלם את התשובה: סרטון של הרפת מבפנים. כשנכנסתי נדהמתי מהכמות הגדולה של הפרות במבנה כל כך קטן, שונה מאוד מישראל, כשבחצי מהרפת, צמוד לפרות, גרים בני אדם! זה עורר בי מחשבות. ומשום מה, דווקא כאן, ברפת הזאת, הבנתי שבזכות הרצון למצוא לנכדותיי ונכדיי דברים שיעניינו אותם, אני מוצא את עצמי מתעניין בדברים, שאלמלא הם לא הייתי מסתקרן לגביהם.
נזכרתי במקרים רבים נוספים בהם הסתקרנתי ולמדתי עקב רצוני לעניין את נכדותיי ונכדיי. למשל, במהלך סיור מודרך באחת הטירות הרבות שבעמק אאוסטה, סיפרה המדריכה אגדה להסברת צבעי הדגל האיטלקי – אדום, לבן וירוק – כמרכיבי הפיצה: אדום, עגבנייה; לבן, גבינה; ירוק, בזיליקום. מיד חשבתי שזה יכול להיות רעיון טוב לחידה, וחקרתי יותר על הסיבות האמיתיות לצבעי הדגל האיטלקי (מתברר שהסיבות האפשריות מגוונות). או כשהיינו בתחנה האחרונה, PUNTA HELBRONNER, של הרכבל המדהים SKYWAY MONTE BIANCO, בעמק אאוסטה, ביקרנו במוזיאון שבמקום. לפתע שמעתי רעשים מוזרים שבקעו מחדר שנראה סתמי למדי. התעניינתי כי חשבתי שאולי תצא מפה חידה. התברר שזה קול המסת הקרחונים! מעניין ומחדש גם עבורי. קראתי על זה יותר, גם כדי לדעת לתת תשובה מדויקת לחידה שאשאל, וגם כי זה עניין אותי. וזה קרה לי במקומות רבים בטיולנו. עצם הרצון לחפש נושאים מעניינים עבור נכדותיי ונכדיי גרם לי להתעניין בדברים שבדרך כלל לא הייתי מתעניין בהם. כך, למשל, נולד חידון המבוסס על תמונות שצילמתי במוזיאונים שביקרנו במילנו. בדרך כלל אני חולף בחוסר סבלנות על פני המוצגים. הפעם סקרתי אותם ביסודיות.
לא כל התעניינות במשהו שנראה לי מתאים לחידה מסתיימת בפרסום חידה. אני בכל מקרה, נהנה לחקור וללמוד. למשל, נהניתי לחקור על חייו המעניינים של קדוש נוצרי, סן סבסטיאן, San Sebastiano, בעקבות תמונה שלו עם חץ בשריונו, שראיתי במוזיאון המרשים של קתדרלת הדואומו, Duomo, במילנו. וכמובן שהעליתי גם תמונות וסרטונים ללא חידות, אלא רק כדי לשתף את הנכדות והנכדים בהנאות טבע מופלאות ומרגשות שאנחנו חווים. למשל שיתפתי אותם בסרטון הזריחה המדהימה ב-5.30 בבוקר מעל אגם מג'ורה והם נהנו מכך מאוד.
החיפוש המתמיד אחר נושאים שיכולים לעניין את נכדותיי ונכדיי, מעניק משמעות נוספת למסענו הארוך בצפון איטליה, והופך אותו למרתק ומהנה עוד יותר עבורי. שנים רבות חוויתי כהורה את החוויה המופלאה של התרחבות עולמי כתוצאה מהתעניינות בעולמם של ילדיי, וכתבתי על כך בספרי הראשון "הורים כבני אדם" (ספרית פועלים, 1997). גידול ילדים יכול להוביל להעשרת עולמו של ההורה, כשההורה מכוון להכיר את עולמו של הילד. והנה עכשיו, כשאני בשלב אחר מאוד במחזור החיים, אני שמח לגלות בצפון איטליה שזה קורה לי שוב, אף כי בצורה אחרת: כשאני מעניין אותם, אני מעניין את עצמי.
