"מסע תגליות אמיתי איננו למצוא נוף חדש, אלא להיות בעל עיניים חדשות." (מרסל פרוסט)
הגענו לגיאורגיה למסע בהרי הקווקז, שהם חלק משרשרת הרים גדולה, הכוללת גם את ההימלאיה והאלפים. אנחנו מסיירים לאט וביסודיות במרבית מחוזותיה של גיאורגיה, ונהנים מאוד ממראות הטבע שלה. אנחנו אוהבים להתבונן בהרים הגבוהים והתלולים, שחלק מפסגותיהם עדיין מושלגות, על אף שאנחנו בקיץ. גם העמקים בגיאורגיה יפים מאוד. חלקם צרים וקניונים, חלקם רחבים ומעובדים.
לעומת זאת, התאכזבנו מהאגמים בגיאורגיה. הם קטנים ולא מרשימים, על אף שהם יעד לטרקים רבים. למשל, טיפסנו באחד הטרקים הפופולריים ביותר באזור סוונאטי לאגמי קורולדי KORULDI. הטיפוס לאגמים היה מפרך, היה קר, ירד גשם שוטף, הערפל כיסה את ההרים סביבנו ומראה שני האגמים היה מאכזב מאוד, הגם שניגלנו לנו לפתע.
וזה מה שקשה לנו עם הנוף הגיאורגי: לא חווינו עד כה חוויות "ואוו", תחושה של התפעמות חדה מול הטבע המדהים. חווינו זאת פעמים רבות בטיולינו בעולם, וכאן לא. אמנם היו כאן חוויות שהתקרבו לכך, למשל המראה הנפלא שנשקף לעינינו באושגולי, לאחר כשעתיים וחצי טיפוס לפסגת הר צ'ובֶדישי, לתצפית על קרחון שקארה. אנחנו גם מודעים לכך שזו יותר "אשמתנו", שאנחנו לא חווים בגיאורגיה חוויות שיא נופיות. אנחנו טיילים ותיקים, ראינו הרבה בעולם וקשה להפתיע אותנו. סליחה גיאורגיה…
ואולם, אנחנו חווים בגיאורגיה חוויות טבע מהנות אחרות: שקטות ועמוקות. למשל, לאחר טיפוס קשה לרכס צ'קוטי CHKHUTI RIDGE בסוונטי – כ-800 מטרים בגובה, חלקם בתלילות גדולה, במשך כארבע שעות – התיישבנו בתצפית גבוהה, נהנינו מהנוף המרהיב שנשקף לנו והתעמקנו בתחושותינו. לא הייתה זאת חווית "ואוו", שכן המראות היפים ליוו אותנו לאורך הדרך. אבל אנחנו נהנים מהנוף הגיאורגי הייחודי. זהו נוף פתוח ורחב ואפשר לראות בו ביחד מספר רכיבי נוף יפים: קרחונים ופסגות מושלגות; הרים גבוהים, מצוקיים ומיוערים; עמקים ארוכים. ההנאה בהתבוננות ארוכה בנוף כזה היא רגועה ועמוקה.
חווית טבע מהנה אחרת, גם היא שקטה ועמוקה, היא ההיכרות שאנחנו עושים עם עולם הפרפרים של גיאורגיה. ראינו בגיאורגיה פרפרים יפים רבים, כמעט בכל מקום. וראינו גם שתי תופעות "פרפריות" מיוחדות, מפתיעות ומרגשות. במהלך טרק שעשינו בהרי ראצ'ה לתצפית על עמק נוטסארה, ראינו שני פרפרים על פרח, אחד מעל השני, כאילו הם מזדווגים (או שאולי זה היה רק בראש שלנו?). הם לא הרפו אחד מהשני גם כשהתקרבנו אליהם מאוד. התרגשתי מאוד לראות זאת. לאחר מכן ניסיתי לחקור זאת יותר באינטרנט.
בתופעה ה"פרפרית" המרגשת השנייה הבחנו לקראת סיום הטרק לרכס צ'קוטי בסוונטה. ראינו קבוצה גדולה של פרפרים על פיסת עץ, צפופים מאוד. גם כשהתקרבנו אליהם מאוד, הם מיאנו להתפזר. "שיחת קיבוץ" אמרתי בחיוך. שיערנו שהם עסוקים באכילה של דבר מה. מעולם לא ראיתי תופעה כזאת, וזה היה מרתק. אם היה לנו יותר זמן, היינו חוקרים יותר את "שיחת הקיבוץ הפרפרית".
ואני תוהה: האם היכולת לחוות חוויות טבע מהנות, שהן שקטות ועמוקות, היא יותר בגלל ה"אין" או יותר בגלל ה"יש"? האם, בהעדר חוויות שיא נופיות מהממות בגיאורגיה, אנחנו משכנעים את עצמנו שאנחנו נהנים מחוויות טבע חדשות ומגוונות, המחשה מצויינת לתופעת הדיסונַנס הקוגניטיבי? או אולי, וזו ההשערה המיטיבה, העדר חוויות "ואוו" נופיות, מאפשר לנו לגלות את ה"יש" שקיים בתוכנו: יכולת פנימית לחוות לעומק את עולם הטבע הנפלא המקיף אותנו? והאם גם אתם התנסיתם בכך: לגלות את ה"יש" שלכם במצבים של תסכול ו"אין", שנכפו עליכם?
